הימים שלי, לפני שאני הולכת לישון,
נארזים בכמוסות לבנות ומוארכות,
קלות לבליעה,
כמו כדורי אקמול
אלא שאת מעטפתן החיצונית אני מנסה להמתיק,
לעטוף את המרירות במעט הטעם הטוב ובחיוכים,
בשמחות הקטנות של אותו יום
צרות צרורות בצרורות, צבעים אפלים,
נעטפים קרום בוהק, מעטה דק של אבקת סוכר

לפעמים, אני לא מצליחה לבלוע אותן בניסיון הראשון,
ואז הן מתחילות להתמוסס על הלשון
ואני מרגישה את הטעם הרע, המאכזב,
מחלחל לתוכי
ואני יורקת אותן, מסרבת לישון איתו בפה,
לא רוצה שילווה אותי גם מחר

השולחן שליד המיטה, מכוסה דוק לבן,
מפת תחרה עם דוגמא לא אחידה,
אלפי כמוסות, חלקן נתגלגלו אל השטיח.
השולחן יצא מכלל שימוש
וגם אני
עכשיו
הולכת לישון