אז, לפני שאתם קוראים את המכתב-הבהרה: אין לי נטיות
התאבדותיות, לפחות לא כרגע. תקראו ובמידת הצורך תגיבו.

(המכתב האורגינל כתוב בורוד..)

את מכתב ההתאבדות שלי אכתוב בורוד, כך שיהיה לכם זכרון ורוד
ממני.
ורוד הוא צבע שמסמל אופטימיות, וכך אני רוצה שתזכרו אותי.
אופטימיות זה תמיד מה שניסיתי לשדר לכולם, אז אני רוצה שזה
יישמר, גם כשאני לא אהיה כאן.

כשאמות בטח כולם יגידו כמה טובה, נחמדה וחמודה הייתי-ברור, זה
מה שאומרים על כל המתים-גם על הרשעים מכל.
אז בבקשה, אם לא הייתי כך בחיי-אין לי שום רצון להיות כך
במותי.
אל תספידו אותי בחנפנויות מיותרות-פשוט קברו אותי וזהו.
אל תוסיפו מילה, קברו אותי.

תמיד הצטיירתי כילדה שמחה ומאושרת, כזו שלא חסר לה דבר, כזו
שטוב לה ויהיה טוב תמיד-נכון, כזו הייתי, באמת לא חסר לי דבר,
מלבד דבר אחד-
אושר אמיתי.
תמיד הצטרכתי להסתיר את ה"אני" האמיתי והפנימי שלי, תמיד הייתי
מה שאני לא.
ולמה? בכדי למצוא חן בעינכם, בעיניי כולכם- בכדי להיות הבת
שגידלתם להיות כמו כולם, בכדי שאוכל להיות האחות שלא תבייש
אתכם, בכדי שאוכל להיות החברה הטובה שכולכם רציתם.
כן, בגלל זה התאבדתי. בגלל שלא אהבתם את ה"אני" האמיתי שלי.
עכשיו אתם מבינים?
כן, זו סיבה מספיק טובה לזרוק הכל ולמות.
נראה אתכם חיים על פי איזה מנצח שגורם לחיים שלכם להיות קונצרט
ולפעול על פי ההנחיות שלו.
נראה אתכם גדלים לתוך עולם בו מכריחים אתכם להיות מי שאתם לא..
נו, לא הולך, הא?
בגלל שלא הלך לי פה, העדפתי להשאיר אתכם בעולם הזה בלעדיי, כדי
שתבינו מה אנשים שלא כמותכם מרגישים. כדי שתבינו שהלכתי לא רק
בשבילי, אלא גם בשבילכם.
בכדי שתבינו שהעולם לא צריך לפעול רק לפי הרצון שלכם.
מעבר לעצמי ולרגשות הכואבים שלי- הלכתי בכדי להשאיר נקודה
למחשבה. הלכתי בכדי שתדעו שיש גם אנשים שמרגישים אחרת, חושבים
אחרת ורוצים לחיות אחרת.
אל תבכו עליי-אף אחד מכם לא באמת מכיר אותי.
אם תבכו, דעו שאתם בוכים לשווא.
אין אף אחד שמכיר אותי, הכיר אותי ובטח שלא יכיר אותי.
גם מי שבאמת חושב שכן.
אז, שלום ולא להתראות.

אהבתי,
שי רז