זה היה הלילה הראשון שלי באולטרה זון וכבר ראיתי את לואיז.
אנשים היו מחכים במשך שבועות. משחדים שומרי סף במועדונים
שאליהם היא פעם קפצה, מנהלים תכתובות אם עשרות אנשים שמינו את
עצמם לעוזריה. ואני כבר פגשתי אותה. לילה ראשון של משחק על
השרת של האולטרה זון ולואיז מדברת איתי.
" אני אוהבת איך שאתה לבוש " - היא אומרת לי. " הטריקו הישן
הזה ומגפי הנחש. איפה משיגים כאלו ? "
" זאת חולצה שלי מהבית  " - עניתי לה . " השתמשתי באחד
מהסורקים התלת ממדים האלה שמעבירים את הכל לדיגיטל.  זו חולצה
שקניתי פעם ביום נדיר של שמש באמסטרדם."
" היית יכול לנקות אותה קצת לפני שסרקת אותה " - היא חייכה.
לבושה בפולו השחור הזה. ניקיטה של האולטרה זון.  " והמגפיים
האלה ? מאיפה השגת אותם ? "
" החלפתי עם הנעליים הצבאיות שלי. היה בכניסה איזה ילד שכנראה
רצה להיות צנחן. "
" נעליים חומות מישראל. אני יכולה להבין אותו. כנראה שהוא לא
אוהב את המגפיים שלי יותר".
" המגפיים שלך ? מגפי הנחש האלה ? "
"הדגם הראשון שעיצבתי" - היא אמרה לי. "ושמתי בתוכן את כל
המאנה שהייתה לי אז. מכוונת להגנה".
" אז איך הם הגיעו לילד הזה ? "
" הילד הזה הוא אחי , אנדרו " - היא אמרה לי. " והייתי צריכה
להגן עליו אז בימים הראשונים של האולטרה זון. אני מבינה שהוא
כבר לא צריך את ההגנה שלי, הוא מספיק חזק בעצמו. קח את ה ICQ
שלי, תספר לי עוד כמה ימים איך אתה אוהב את המגפיים". ואז היא
נעלמה בתוך הפורטל הכחול.
הימים הבאים באולטרה זון היו די מעניינים. רוב הניוביס שם
מפחדים לצאת מהעיר, הם יודעים ששחקנים רעים יהרגו אותם מייד.
אפילו לא בשביל לשדוד אותם, רק כדי לראות אותם מפחדים ורצים,
לשמוע אותם מתחננים ובוכים.
בי לעומת זאת, הם לא יכלו לגעת. החזקים ביניהם היו מצוידים
במגלי מאנה והיו מזהים את המגפיים מרחוק, ואז הם היו פשוט
מתרחקים. הטיפשים ביניהם ניסו לתקוף אותי ואז הם היו מתפוצצים
לי על המסך. משאירים  את כל הדברים שלהם זרוקים על הרצפה.
אלו היו ימים נחמדים והצלחתי להסתובב ולראות כמעט את כל
האולטרה זון.
זה היה באמת עולם יפה ומעצבי הנוף שלו היו הטובים ביותר בעולם.
אבל נוף אף פעם לא הספיק לי ותמיד הייתי טיפוס של מנהטן ולא של
ונציה.
אחרי שאספתי די הרבה כסף ממכירת כל אותם חפצים שהשאירו אלו
שניסו לתקוף אותי החלטתי להחזיר ללואיז את הנעליים. רציתי לשחק
באולטרה כמו שחקן אמיתי ולהיות מסוגל גם למות מדי פעם. ליהנות
בפעם הראשונה בחיי מתחושת החולשה, הרומנטיקה של האנדרדוג. וגם
רציתי לראות את לואיז. כמו כל זכר נורמלי, אני משער.
" נמאס לך להיות החזק ? " - היא שאלה אותי, עם חיוך ארוך כזה,
חושף שיניים צחורות.
" למה את חושבת ?" - אני עונה . " אולי אני רק רוצה לספר לך
כמה אני אוהב את המגפיים ? "
" אנשים באים להתהפך באולטרה זון " - היא אומרת לי . " אתה כבר
היית פעם החזק , עכשיו אתה רוצה להתפתח. להתחיל מלמטה."  
" איך את יודעת שפעם הייתי החזק ?" -  אני לא מבין אותה . "
ומאיפה את מכירה מה הייתי פעם ?"
" לסריקה התלת מממדית של האולטרה זון יש יותר משלושה ממדים." -
היא הסבירה לי. "כשסרקת את הנעליים הצבאיות שלך סרקת גם את
העבר שלך. כל עוצמות העבר נכנסו לתוך הדיגיטציה.  זו הסיבה
שאנדרו רצה את הנעליים הצבאיות  שלך. כוח ההגנה שנתתי לו היה
נחמד להרבה שנים אבל עכשיו הוא התבגר ורוצה לתקוף."
" אם זה ככה אז אני שמח שהחלפתי אתו" - עניתי לה . "אבל גם את
המגפיים האלה אני לא צריך יותר. אולי יש לך איזה קפקפים
שזוכרים בתוכם קצת הרגשה של ים ?"
" מצטערת " - היא ענתה לי .עכשיו היא כבר צחקה  "אבל חשבתי
שנוכל לשכפל את חולצת הטריקו הישנה שלך. אולי נוכל שנינו
ליהנות מאיזה יום של שמש באמצע הסתיו  של אמסטרדם" .

GAME OVER