בדיוק כשמתחילות רעידות קטנות כאלה ברגליים שלי, בנבנישתי
מתחיל לקפוץ, מהר, בכל הכוח, על הבוקר. עוד לפני שפקחנו
עיניים.
ככה אנחנו אוהבים את זה. מתוך שינה. שחר רומז לי בנשיפות קטנות
על העורף שככה הכי טוב, והכי כדאי עכשיו, לפני שלובשים הגנות
של יום יום ויוצאים לרחוב, ככה, בנטורל. ואני מסכימה איתו לאט
לאט אבל בלי משא ומתן, יקיצה טבעית. אני מסתובבת אליו ושחר
מתעורר בעיניים עצומות, בנבנישתי מעלינו מדליק טלביזיה.
השפתיים של שחר טועמות סימנים שהשאיר הסדין על הבטן שלי,
בנבנישתי מגביר קול של מאמן כושר עליז ונמרץ. האגן של שחר
מסגיר חשק של בוקר ואני והתשוקה המתעוררת שלי עולות למעלה
ונשענות עליו לאט, בנבנישתי מתחיל לדלג. שחר מכיר את השלב הזה
אצלי, פוקח עיניים ערמומיות ומסעיר את הקצב, בנבנישתי מתהלך
מעל ראשנו הלוך וחזור. אנחנו מתהפכים, ומהתנועה המעגלית אני
מרגישה איזה רעד בפנים בנקודה שלא הכרתי קודם, בנבנישתי רץ
במקום ומוחא כפיים. ובדיוק כשמתחילות רעידות קטנות כאלה
ברגליים שלי בנבנישתי מתחיל לקפוץ, מהר, בכל הכוח, על הבוקר.
בנבנישתי! שחר צועק לתקרה.  עזוב אותו, אני נאנחת, הוא חייב,
אבל זה בטח ימאס עליו מהר.  מה חייב, מה? ואני לא חייב? שחר
מתגלגל מהמיטה עצבני. כן, הוא אמר לי שהרופא אמר לו, הוא חייב
להתעמל, אני מנסה להרגיע, ושחר נכנס למקלחת.

שחר יוצא מהבית, ואני עם הסיגריה של הבוקר מעיינת במדור דרושים
ומנסה לדלות מודעה שלא מתחילה ב- "תותחי מכירות? בואו
להתעשר!", או כזאת שמבטיחה עשרים אלף שקלים בחודש לצעירה נאה
אטרקטיבית וליברלית.
"בקרים סמויים" היה כתוב שם. שחר רוב הזמן לא בבית, בחינות סוף
שנה א' בפקולטה, ואני מובטלת ומשועממת, ומה יש לי להפסיד. אז
מתקשרת.
זה מאוד פשוט, עונה לי קול מהצד השני. את צריכה ללכת לכל מיני
חברות שנגיד לך, להציג את עצמך כלקוחה שמתעניינת, לבדוק את
איכות השירות. לפעמים עולים גם על שחיתויות, ואז מקבלים בונוס,
אבל זה לא קורה הרבה. ואחר כך את צריכה למלא דו"ח, זה הכל. אין
בעיה, אני אומרת לו. אחרי שעה מקבלת טפסים והוראות בדואר
האלקטרוני. יום שני, תשע בבוקר, סוכנות סקודה בחיפה. סקודה?

אין לי מושג וחצי מושג מה צריכים לשאול כשהולכים לקנות רכב. אז
ביקשתי משחר ליווי. הוא הסכים. וביום שני עם הקפה של הבוקר אני
מסבירה לו שאנחנו צריכים להראות אמינים, ושהוא על תקן אליבי,
ושאנחנו חייבים לבוא כזוג נשוי. שחר צוחק, וממשיך לעיין
ב'ממון'.
בדרך אנחנו עוצרים בהדר וקונים טבעות בצבע כסף, חלקות כאלה
ומבריקות, שתיים בעשרה שקלים, ומגיעים לסוכנות בדיוק בזמן אל
חיוך נוצץ של איש מכירות עם עיניים כחולות גדולות.
שלום. כן, אפשר לעזור בבקשה?  כן, אנחנו מחפשים דגם פאביה,
בתקציב פלוס מינוס תשעים אלף שקל. מה יש לך להציע לנו?  הו,
הרבה, הרבה מאוד, בואו אחרי בקשה.  שחר מתחיל להעסיק את איש
המכירות בשאלות בסינית, משהו על מפרטים טכניים, ואני מקשיבה
טוב לבדוק אם איש המכירות עונה בסינית אדיבה ומקצועית. בדיוק
כשאני מסתובבת לבדוק אם יש באולם צמחייה מטופחת, מתחיל איש
המכירות בטון נלהב.  הגעתם בדיוק למקום הנכון. בואו אני אסביר
לכם איך חברת סקודה עובדת. אתם יודעים מה זה אפקט פיגמליון?
לא. אז ככה, אפקט פיגמליון, זה אומר שנבואה מגשימה את עצמה.
לסקודה יש אמנת שירות שהחוק הראשון בה הוא התחייבות שהלקוח
תמיד יצא מרוצה. הנחת יסוד. לכן, סקודה עושה כל שביכולתה כדי
לספק את צרכי הלקוח. מטכנולוגיה מתקדמת שמבטיחה רמת בטיחות
מקסימלית, למשל, ועד לאחריות ושירות לאחר הקניה, בפריסה ארצית.
אין פלא שמחקרי השוואה מוכיחים שרמת שביעות הרצון של לקוחות
סקודה היא בין הגבוהות ביותר בשוק. נבואה מגשימה את עצמה! איש
המכירות מחייך במרץ. בואו אחרי בבקשה, נשב לשולחן.
אנחנו מתיישבים. תשתו אולי משהו קר? מים? אולי איזה פרי? על
השולחן צלחת כחולה עם אפרסקים. בבקשה, אל תתביישו, זה כאן
בשבילכם. שחר ואני לוקחים בנימוס. ואני בכלל לא אוהבת אפרסקים,
יש להם פרווה כזאת שמדגדגת לי בשפתיים.  תגיד, אפשר אולי לעשות
נסיעת מבחן? שחר שואל.  בוודאי, איזו שאלה. יש לנו כאן בחוץ
רכב הדגמה. עוד עשר דקות נצא.

שחר מתיישב במושב הנהג ואני לידו, איש המכירות עם העיניים
הכחולות במושב האחורי, נשען דרוך קדימה. יוצאים.  אתם יודעים
כמה זוגות צעירים קונים אצלי את הפאביה? בחיי. אוטו נהדר בשביל
צעירים. עם ביצועים מדהימים, עם סטייל.  החיוך שלו מתחמם.  אז
מה, אתם נשואים טריים?  אני משתתקת. שחר מחייך אליו במראה, כן,
שמונה חודשים. חתונה משגעת היתה.  כן? איפה?  בסקוטלנד, שחר
מחייך חיוך נוסטלגי. העמדנו חופה על גשר ריצ'רדסון מעל האגם,
הבאנו רב רפורמי ותזמורת אירית. היה משהו.  אמיצים אתם, הא?
יפה מאוד. נו, שיהיה במזל.  מנוע שקט יש לו, אני אומרת.  בטח
שקט, זו טכנולוגיה גרמנית, הם יודעים מה הם עושים אלה, הוא
עונה גאה. במה את עוסקת?  אני?  כן כן, במה את עוסקת?  בזווית
העין אני קולטת את שחר מחייך, נהנה מהרגע לגמרי. אה... אני
סופרת, אני שולפת שניה מאוחר מדי. (סולידי, יגיד לי שחר אחר כך
בבית, ויצחק ויצחק).  סופרת? אוו- וואה, איזה יופי. מה את
כותבת?  אה, סיפורים קצרים, בחודש הבא יוצא ספר שלי. עכשיו גם
אני מחייכת לאט, מתרווחת על כיסא של סקודה. חם פה, אולי נדליק
מזגן?  כן, בוודאי, הנה שם, הכפתור האדום לידך. יש ברכב הזה
מערכת מיזוג ממוחשבת. ובמה אתה עוסק?  שחר רק חיכה לזה, הכין
מראש ארשת רצינית.  אני מאבטח אישים. באמת? מעניין. עם איזה
לקוחות אתה עובד? מישהו מוכר?   אני לא יכול לפרט.   הבנתי.
עכשיו תאמרו לי בבקשה, עוד לא סיפרתם לי על הצרכים שלכם, מה
בדיוק אתם צריכים ברכב. אני מניח שעוד אין ילדים, נכון?  שחר
שולח יד מידית ההילוכים ומניח על הבטן שלי. אין. אבל יהיו.
אנחנו רוצים לעשות שלושה ולאמץ אחד. מברזיל. אתה יודע כמה
ילדים רעבים יש בברזיל?  לא מברזיל, אני שולחת אליו מרפק.
מטיבט. גם שם יש ילדים רעבים, והם גם יפים וגם יש להם את הדלאי
למה, שהוא אחלה בן אדם.  טוב, ניקח ילד טיבטי, שחר צוחק.  איש
המכירות שותק. בכל אופן, הרכב מגיע עם מושב מיוחד לתינוק,
מתנה. אטרקציה, אני אומר לכם, אטרקציה.

בלילה אני בפינת המחשב, כותבת את הדו"ח, כששחר שקוע בסרט של
שפילברג. בדרך למיטה הוא אוסף אותי. מבטיח לא לצחוק עלי יותר
למחרת, ומספר לי שכשאני רק מנסה לשקר, אני מגרדת בעורף באופן
כפייתי. אני שוכבת עם עיניים עצומות וחושבת על חברת סקודה, ועל
האפקט הזה שסיפר לנו עליו איש המכירות, ושאולי הם צודקים שם.
למה דווקא סקוטלנד? אני שואלת את שחר קצת לפני שאנחנו נרדמים.
לא יודע, יפה שם, שחר צוחק.  כן, אבל קר, אני עונה מנומנמת.
טוב, אז לא.  ובבוקר בנבנישתי לא קופץ, ואנחנו מאחרים
למיצובישי.