שלב ראשון- שלב הדיכאון (או: אני רוצה שתחזור אליי כי אני
ממש מסכנה)
"..כותבת לך מכתב, המרחק ניכר
קר לך שם וגם פה קר.
שמעתי שטוב לך אבל
אתה חיי בשביל שומדבר.."
אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך לכתוב לך מכתב אז לא היה לי מושג
איך להתחיל.
עבר שבוע שלם בלעדיך. זאת לא הפעם הראשונה שאני מעבירה שבוע
בלעדיך אבל תמיד ידעתי שהשבוע יעבור ובסופו אני אראה אותך, יפה
ועייף במדיי הזית. ידעתי שתבוא אליי ואני אנשק אותך כל כך
הרבה, עד שיימאס.
עכשיו אני לא יודעת כלום.
לא יודעת מתי אני אראה אותך, לא מה קורה איתך, מה אתה עושה ומה
יהיה ומה לעשות.
הלב שלי מעוך עמוק מתחת לבלוק אכזבה ענקי, העניים שלי נפוחות
מרוב דמעות אובדן, המוח שלי מתפוצץ מרוב מחשבות מלנכוליות
ואני..?
אני סתם. לא עושה כלום.
אתה זוכר את השבוע שהיית ברגילה? השבוע המדהים בחיי. לא חשבתי
שאני יכולה להיות כזאת מאושרת לפני שהגעת. אני זוכרת שאמרת לי
שאתה אוהב אותי כל כך הרבה פעמים שכבר הספקתי לספור.
אני כועסת על עצמי כל כך על שנקשרתי אליך ככה, וכבר הבטחתי
לעצמי שזה לא יקרה יותר בחיים.
אז אני שותה ומעשנת ומגלגלת ושותה, מנסה לשכוח. מסתובבת עם
חברות, יושנת בכל המיטות חוץ משלי וחוזרת הבייתה ובוכה.
וכל פעם שאני אשמע את "לא יכול להוריד ממך את העניים" של מאיר
אריאל אני אבכה.
כל כך רע לי עכשיו וכולם אומרים לי לצאת מזה, להפסיק, לקחת את
עצמי בידיים אבל הם לא מבינים כלום.
אתה זוכר שרצינו לצאת לטיול ברגילה הבאה שלך? רצינו לנסוע
לצפון או לאילת, רק שניינו.
לפעמים יש רגעים שאני מאחלת לך את כל הרע שבעולם, ויש לי גם
תיכנונים זדוניים, אבל אני לא מסוגלת באמת.
לפעמים אני מאחלת לעצמי את כל הרע שבעולם, אבל אני לא מסוגלת
באמת.
זוכר שהבטחת לי שאני אהיה הראשונה שתדע כשתיהיה שמח יותר ושזה
יעבור? אני מקוה שתזכור לקיים.
בכל מקרה, למרות הכל, אני מחכה.
שלך לנצח
אני.
שלב שני- שלב האובססיה (או: אני רוצה שתחזור אליי כי
נועדנו להיות ביחד)
היי. לא כתבתי לך כבר דיי הרבה זמן. יותר נכון חודש שבוע ושלוש
שעות. אני מרגישה מטומטמת לכתוב לך את זה אבל אני לא יכולה
בלעדיך. אני באמת מנסה להמשיך הלאה, ללכת לבית ספר, ללמוד,
להיפגש עם החברות שלי, לחייך...אבל זה לא ממש מצליח לי.
כל דבר מזכיר לי אותך:
סרט שחברים רצו להשכיר אבל כבר ראינו ביחד, ספסל שישבנו בו
פעם, פאב שיצאנו אליו, בוקסר כמו שלך שראיתי על מדף בחנות,
חייל עם כומתה כמו שלך עובר ברחוב, מכונית כמו שלך, מסעדה
שאכלנו בה, שירים שהיינו שומעים ותוכניות שאהבנו לראות בשבת
בבוקר בטלויזיה.
אני יודעת שבחיים לא תבין אותי. אולי זה כי אני בת ואתה לא
ואולי זה בגלל שאני אהבתי אותך ואתה לא.
אני כזאת סנטימנטלית. יש לי אפילו את הקבלה מהקולנוע של הסרט
הראשון שהלכנו לראות ביחד. אני משננת בלילה לפני השינה שיחות
שהיו לנו, אני זוכרת כל פרט במערכת יחסים הצולעת הזאת.. ואתה
לא.
אתה חיי לך את החיים שלך וכבר שחכת ממני. אני יודעת את זה.
כשצילצלת אליי לפני שבוע וזרקתי את השאלה (החצי צינית) :"טוב
לך בלעדיי, נכון? לא ענית. זה היה כמו אגרוף לפנים, בעצם,
בעיטת קארטה.
אני מקוה שהכל בסדר אצלך, אבל תמיד תדע שאני פה ואני חושבת
עליך.
שלב שלישי- שלב השנאה (או : אני שונאת אותך, אבל אולי
תחזור אליי בכל זאת?)
אני שונאת אותך. למה נכנסת לחיים שלי בכלל? מי ביקש ממך?
הייתה לי תקופה טובה לפני שבאת. באמת היה עדיף שלא היית מבקש
מעמוס שידבר איתי ויברר מה אני חושבת עליך. היה עדיף שהוא לא
היה דוחף את האף שלו ומשחק על תקן קופידון ומבקש רשות לתת לך
את הטלפון שלי. איזה תמימה הייתי. ישבנו, אני והוא בבית קפה,
ומהרגע שהוא התחיל לדבר איתי עליך פשוט לא יכולתי לחשוב על
שומדבר אחר במשך שבועיים. עדיין ישלי פרפרים בבטן שאני נזכרת
באותו רגע. ברור ששיחקתי אותה "קשה להשגה" ועשיתי כאילו אני
צריכה לחשוב על זה, אבל בראש כבר הייתה לי תמונה של חתונה,
ילדים ובית בכפר.
אני מקווה שזה גורם לך להרגיש ממש רע עם עצמך.
למה היית צריך לעשות את זה? למה אתה אף פעם לא יכול לחשוב על
אף אחד חוץ מעצמך- מה אתה רוצה ומה אתה צריך. כמו תינוק מגודל
שצריכים לספק את כל הגירויים שלו. ואני הייתי צעצוע שלך. משהו
יפה לשחק איתו באבא ואמא, משהו שתוכל להראות לכולם, להשוויץ
איתו ולזרוק שנמאס.
אני הרוסה עכשיו ולך זה לא מזיז. אתה עוד זה שאמרת לי פעם
להיזהר, כי אם אני אפרד ממך אתה לא יודע מה תעשה עם עצמך.
יום לפני הסוף, כששאלת אותי:
-"למה את איתי, תגידי?" ועניתי
-"מה זאת אומרת?, אני אוהבת אותך!" ונתתי לך נשיקה. ואתה
ענית:
-"אין כזה דבר אהבה, יקירתי"
רציתי למות.
אתה, שהיית אומר לי 18 פעמים ביום כמה אתה אוהב אותי. אתה,
שלפני שהלכת לשירותים היית דואג ואומר לי לא לזוז מילימטר.
אתה, שתמיד דאגת לי ופינקת אותי אומר לי כזה דבר אכזרי ואפילו
לא ממצמץ.
-"אם אין אהבה אז מה אתה בעצם עושה איתי?" שאלתי חזרה
-"גורל". ענית.
גורל.
אני מקוה שהגורל יתהפך ומה שעשית לי יחזור אליך פי 7. שתדע מזה
ששוברים לך ת'לב. אני מקוה שתסבול כל כך עד שתבכה כל לילה על
מר גורלך.
אני באמת שונאת אותך ברגעים אלו. אין לך מושג עד כמה.
אני.
שלב רביעי- שלב האדישות (או: כבר ממש לא אכפת לי ממך,נו,
ברח לי השם , אבל אני מרמה את עצמי אז אולי תחזור אליי בכל
זאת?)
אני מצטערת על המכתב הקודם. אני לא באמת שונאת אותך.
נכון, עברו עליי חודשיים רעים אבל כל זה מאחוריי עכשיו. אני
בכלל לא חושבת עליך ולשם שינוי אני אפילו מחייכת.
אז רק רציתי שתדע שאני ממש בסדר, יותר מבסדר, אצלי הכל מצוין.
הלימודים הולכים ממש טוב, מצאתי עבודה, העניין ההוא עם הצבא
הסתדר ואני אפילו מעשנת הרבה פחות.
הגרף של החיים שלי בסימן עלייה.
סופשבוע נעים,
אני.
שלב חמישי- העיכול הסופי ( או דיי, נגמר. אבל אולי בכל
זאת?)
טוב,
אתה מכיר אותי טוב אז בטח הבנת שהמכתב הקודם היה שקר. שיקרתי
לעצמי ושיקרתי לך. אני לא יודעת למה כתבתי אותי למרות שידעתי
שאני סתם מבלפת.
הדברים משתפרים, אבל הם לא קרובים ללהיות מצוינים. אני לא
מחייכת, הפה שלי יותר בצורת קו ישר, אבל לפחות אני כבר לא
בוכה.
הבית ספר הולך סביר, העבודה מגעילה אבל זה כסף, ואני מעשנת
פחות או יותר באותה כמות.
אני קרובה להשלים עם העובדה שכבר לא תיהיה שלי אף פעם, אני
אפילו כמעט הפסקתי לבקש שנחזור כל פעם שנופל לי ריס, אבל תמיד
תיהיה בי את התקוה שיום אחד תתקשר אליי ותגיד לי שאתה מתגעגע
ומבין מה הפסדת.
אני שמחה שעד עכשיו לא נפגשנו פנים מול פנים כי באמת לא הייתי
מוכנה לזה. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם פתאום, באיזה
סופשבוע הייתי רואה אותך באיזו מסיבה או איזה פאב. אני שמחה
שאתה כבר לא מתקשר אליי "שיחות צדקה" (ככה הייתי קוראת לפעמים
שהיית מתקשר) ואין יותר את ההודעות המאולצות האלה שהיינו
שולחים אחד לשני.
אני מאחלת לך אושר, אפילו אם אושר משמעו להיות לבד, לא איתי.
אני מקוה שבאמת תטוס לדרום אמריקה אחרי הצבא, כמו שתכננת,
ותנקה את הראש טוב טוב, כי אתה באמת צריך את זה.
להתראות, בפעם האחרונה
אני.
"..אין לי מה לומר לך
אהובי, רוצחי..
אני סולחת לך, מתגעגעת אליך,
תניח לי לנפשי..."
| 