הדרך עוברת מטושטשת, מהירה. פחות משעה ואני שם.
מחסום קטן, שני שומרים שנראים כמו הכלאה בין עומר שריף לנאצר.
אני נכנס. ריח הלבד וצלילי המכונות, מכניסים אותי למין
אופוריה.
אני מרחף את הדרך הקצרה לשולחנות המוכרים כל כך של הרולטה.
מגדלי ז'יטונים צבעוניים, פרוסים כחיילי שח, מחכים לפקודתי.
דממה. איש אינו מפריע לרחש כדור השנהב המסתובב. מתח.
הדילר לא מקבל יותר הימורים. הבחור לידי לא מקבל יותר חמצן.
11 שחור. הבחור לידי חצי בוכה. עוד דביל שהפסיד את התחתונים.
אני פורט אלף דולר ומחייך. הנה העירקי הגיע לעשות שמח.
לא יאומן. תוך שעתיים אני כבר עם 5000 דולר בכיס, עוצר בדרך
לקנות לאישה פרחים ושוקולד. פרה. לא השוקולד, היא.
בשבת כבר חזרתי שוב, נכנס בדילוגים קלים, לעשות עוד קצת כסף.
שלוש שעות אחרי, הויזה כבר לא עוברת. משיכת יתר. שיט.
הלכו החסכונות. מזל שהאישה בחו"ל, נסעה לאכול איזה כפר בצרפת.
את האוטו מכרתי תוך שבוע, ונסעתי באוטובוס להחזיר את החוב.
ארבע שעות. הכל הלך בארבע שעות. אני לא מאמין. הכל מתחיל
להסתובב לי מול העיניים. אני מזיע כמו מטורף, מסונוור מהאור.
אני תופס את הראש.

פעם בשבוע אני צריך להגיע לכאן. ד"ר כהן חושבת שזה יעזור.
אני חושב שיעזור יותר אם יחליפו לי את ד"ר כהן, אבל אין
ברירה.
לא מספיק קבוצת תמיכה, עוד של קופת חולים. אפילו תקציב
לבורקסים אין כאן. הקירות צבועים בלבן וירוק, מזגן שלא מקרר,
כמה כסאות במעגל וחלון שפונה לקיר ממול. כמו כיתת סדנא ביסודי.
עלוב.
באותה מידה יכלו לעשות את זה בחניה של הבניין שלי. שם, עוד יש
לך סיכוי לשיחה מקרית עם אביבה, והיא, כשהיא מתחילה עם הבוקר
טוב, אתה בטוח תגמור בקבוצת תמיכה. על זה אני משלם מיסים.
כוסאמק.
לאט לאט מתיישבים שאר האנשים. המשותף לכולנו הוא שעברנו
התמוטטות עצבים, וכמו שזיוה המנחה נראית, כולנו בדרך לעוד
אחת.
מה אני עושה פה, לעזאזל? האנשים, התפאורה, הכל נראה כמו בסרט
של הדני ההוא, זה שכל פעם שאני אומר את השם שלו, נופלת לי
סתימה. אני מתיישב ליד היפה ההיא, בפינה, מת להעניק לה תמיכה.
מתחילים. יופי. ראשונה קמה אתי. גבוהה מדי, רזה מדי, משקפיים
גדולים על ראש ביצה. ושומה. עם שיערות. איכס.
היא עובדת בביטוח לאומי, והיא התמוטטה אחרי שבעלה עזב אותה. נו
מה, לבחורה יש סקס אפיל של טפט. אני כבר לא שומע אותה,
רק רואה את השפתיים זזות, מקפיצות את השומה, ששתי השיערות עליה
מסמנות את השעה רבע לתשע. באמת כבר מאוחר.
היפה שלידי קמה. קוראים לה שמרית, קיבינימאט. למה יש לצפוניות
האלה שמות של אבקות אפיה? ומתי הולכים מפה, לעזאזל?
באופן לא מפתיע, מתברר ששמרית הייתה דוגמנית, ימי הצילום
הארוכים שברו אותה. אני מקלל בשקט כשאני נזכר שהאדם האחרון
ששלח אותי ליום צילומים, היה האורטופד שלי. שעתיים חיכיתי
ברנטגן.
האבקת אפייה ממשיכה לספר על סלטי חסה ושאר יסורי גיהנום שהייתה
צריכה לעבור כדי להישאר יפה. בא לי להוריד לה כאפה.
לך תסביר לה מה זה להתעורר כל בוקר ליד אישה כל כך שמנה, ששמתי
לה מדחן ליד המיטה. אחרי הצער הבלונדיני מגיע תורי.
מה רוצים ממני? מה כבר יש לי להגיד? אני לא טוב בדיבורים.
עשרה פרצופים תולים בי מבט מקשיב, אני מניח שאין לי יותר מדי
ברירות. אני מספר על הקזינו, על האוטו שמכרתי, על הבית שהייתי
צריך למשכן. המבטים מתחלפים להבעות רחמים. זה מתחיל לעצבן.
שמרית לידי, מהנהנת. היא חייבת לציין שהיא מבינה אותי,
אחיה הקטן היה מכור לסוליטר. אני מרגיש את השרירים מתקשחים.
נקודות שחורות מופיעות לי מול העיניים, ולשם שינוי, אלה לא
אברם ושלמה שיושבים ממול. הכל מתחיל להסתובב. האור חזק מדי.
אני תופס כסא.

החקירה עברה דווקא די בקלות. סיגריה, קפה, שתי סטירות ולמעצר.
אני בתא עכשיו, זרוק על מיטת קומותיים, כמו בטיולים השנתיים.
רק שאז לא חלקתי חדר עם גורילה שקורא לי מאמי.
נותן לכם אחד לארבע שלא יצא לו כלום ממני.