אין לי שום תקוה, גם לא ענין, שהדברים אותם אספר להלן, יזכו
ליותר מאשר מנוד ראש רחמני, מלווה בספקות לגבי שפיות דעתי. גם
אני, לו קראתי אותם לפני ששה חודשים, הייתי מגיב בדיוק כך.

למרות זאת, אני רואה לנכון להעלות את הדברים על הכתב, על הצג,
ליתר דיוק. אם יש בין הקוראים נפש אחת שתשאב מהם עידוד, כפי
שאני שאבתי, דייני.

אני בן 53 שנה, אלמן. אני מתגורר לבדי, מאז נהרגה אשתי, דליה,
בתאונת דרכים, לפני כחמש שנים.

אני לא מתבייש להודות, שמותה שבר אותי. חיי השתנו לגמרי. עד
לאסון הייתי שותף בכיר במשרד עורכי-דין. הכנסותי היו נאות,
והוצאותינו היו מועטות, עד כדי כך ששכרה של דליה, יכול היה
להיוותר בידה, לכל מיני שטויות ששנינו אהבנו כל כך להשתעשע
בהן.

איני מאמין שזר יכול באמת לדעת, מה קורה במערכת יחסים זוגית.
אפילו תספר בפרוטרוט לחבר, לפסיכולוג, או ליומנך הפרטי, כל תג
ופסיק ממה שנעשה ומדובר בינך ובין בת זוגך, ואפילו תפרט את
תחושותיך בארכנות מטרידה, עדיין לא מסרת כלום מן העיקר.

ומה העיקר ?  נו, חברים, העיקר הוא אותן נימים סמויות, בדיחות
פרטיות, העוויות פנים, שינויי הטון, הרמת הגבה, עקימת השפתיים,
ליטוף קליל ברגע הנכון. וכי יכול זר להבין משהו מכל אלה ?
שכאני כותב עכשיו את שמה  -  דליה  -  זה אומר לכם פרומיל אחד
ממה שזה אומר לי ?  מובן שלא.

לכן אני מוותר על המאמץ הכרוך בתיאור מערכת היחסים שלנו. לא
תבינו אותה לעולם, כמו שאני לא אבין את מערכות היחסים שלכם.

אומר רק, שלדליה ולי היה עולם פרטי משלנו. מזמן הבנו, שאין שום
טעם להעביר משהו ממנו החוצה. הבדיחות מהן התגלגלנו מצחוק,
נתקלו במבטים תוהים.
המעשים שלנו, עוררו לחשושים מאחורי גבנו. אז ויתרנו על
הנסיונות האלה, והתרכזנו בעצמנו.

לכן, לא בשבילכם אני מציין כמה דוגמאות, אלא להנאתי הפרטית
בלבד.

אני זוכר את הפעם שבה הבחנו, בעת נסיעה במכונית שלי, כי מד
הקילומטרים הגיע ל- 99,974 קילומטר.
היינו אז ממש לפני הפניה לביתנו, אחרי "בילוי" ערב משמים
בחתונה משפחתית. דליה נהגה, כמנהגנו אחרי אירועים כאלה, בהם
הייתי לוגם מעט כדי להפיג את השעמום.

שנינו היינו עייפים, אך היה ברור לשנינו, שלא יעלה על הדעת
לדלג על האירוע המרגש שהזדמן לנו.

דליה סובבה את ההגה בעוז, יצאנו שוב לכביש הראשי,
והדהרנו את הרכב, ועמו את מד הקילומטרים, לעבר היעד הנכסף.
הספרות התחלפו במהירות, ועד מהרה מצאנו עצמנו שואגים ביחד:

"תשעים ותשע אלף ושלוש מאות מטר...

"תשעים ותשע אלף וחמש מאות מטר...

"תשעים ותשע אלף ושבע מאות מטר...

"תשעים ותשע אלף ותשע מאות מטר...

ואז פתחנו את כל החלונות, שירבבנו ראשינו החוצה,

וצרחנו:

אפס - אפס - אפס - אפס - אפס..

אחר כך עצרנו את הרכב, הודינו לו, והתחבקנו באושר.

מה יש, תגידו. לקץ המילניום יש משמעות עמוקה יותר מאשר למעבר
מד קילומטרים מ- 99,999 ל- 00,000 ?

או, לדוגמא, כאשר סטינו, בטיולנו בחו"ל, מרחק של 70 קילומטר
ממסלולנו, כדי לבקר בעיר ששמה על המפה
היה "פאהארסקשוואר". לפי המדריך היתה זו עיר תעשיה דהויה, חסרת
כל תאר והדר. אבל אנחנו ידענו שלא נסלח לעצמנו, אם לא נציג
רגלינו בחוצות עיר ששם כזה לה..

ואיך חגגנו ימי הולדת לדגים באקואריום..

ואיך עשינו יין ממלפפונים..

ואיך ישבנו לילה שלם כדי לזייף דו"ח של מחלקת התברואה לשכן
המעצבן, הקונס אותו על אי התקנת מזגן במלונה של הכלב המרוט
שלו..

כן, היו לנו חיים ניפלאים. כשמכוניתי היתה עולה על הכביש המהיר
בדרך הביתה, הייתי נושם עמוקות, ומרגיש איך עפים לי מהראש כל
הענייניים החשובים והמכובדים, והמחשבות שלי מתארגנות מחדש
לקראת דליה.

אתם מבינים כבר, שאהבתי אותה מאד. יותר מזה. היא היתה חלק
ממני. אם הייתי צריך ךבחור בין כריתת שתי רגלי להעלמותה מחיי,
לא הייתי מהסס שניה.

נו, ואז היא החליטה למות לה.

ואיתה מת רוב מה שהיה לי בחיים.

לא רציתי לראות את תיק החקירה של המשטרה. לא עניין אותי אם היא
סטתה מול המשאית, או המשאית היא שסטתה מנתיבה ונכנסה בה.

זה לא היה מחזיר לי אותה.

נשברתי, אני מודה. אחרי השבעה לא חזרתי יותר למישרד.

השותפים שלי מעבירים לי, בזרם דליל ומתדלדל, את חלקי בתיקים
שנפתחו עד לפרישתי. לצרכי זה מספיק.
ילדים לא היו לנו, ואני פטור מדאגה להם.

את יומי אני מעביר בטיפוח הגינה, ובעיקר בקריאה.

הספריה שלנו היתה תמיד גדולה מאד, אך מאז מותה של דליה, היא
התרחבה עוד יותר.

תחומי הענין שלי השתנו, כמובן. עד לאסון אהבתי סיפרות יפה,
היסטוריה, אמנות. עכשיו מצאתי עצמי רוכש ספרים העוסקים במוות,
בגלגול נשמות, בעולם שמעבר.

בינינו, די מביך אותי לעמוד מול הקופאית הצעירה, ולקרוא את
העובר במוחה, נוכח ה"זקן" הרוכש לו ספרים בתחומים, שעוד מעט
יתוודע אליהם באופן הישיר ביותר..

אבל איני יכול לוותר על כל מה שמתפרסם בשטח הזה.
למרות, כפי שאתם הרי יודעים, שהכל קשקוש, הבל הבלים, במקרה
הטוב, ושרלטנות פשוטה ברוב המקרים האחרים.

אבל לי זה לא משנה. אני מחפש את דליה שלי.

לאט לאט חלחלה למחשבותי, המודעות לקיומו של מאגר מידע עצום
שטרם הגעתי אליו:  האינטרנט.

הטכנאי שהתקין לי את המחשב הסביר לי בקיצור את העקרונות
הבסיסיים של הגלישה ברשת, ואת השאר השלמתי מכמה ספרי הדרכה
שקראתי בנושא.

מה אומר לכם, נדהמתי מהעושר העצום של המידע.

נסו להקליד, באחד ממנועי החיפוש, את המלה "DEATH", למשל.. תראו
כמה אתרים תקבלו.

מעולם לא נכנסתי לאותם אתרים הידועים כערוצי צ'ט.

הבנתי שמדובר בעיקר בערוצי היכרויות, או בשיחות בטלות. לי לא
היה ענין לא בזה ולא בזה.

לא שאין לי צרכים מיניים. אבל אני מעדיף לספק אותם בגפי.
המחשבה על יצירת קשר עם אשה אחרת, זולת דליה שלי, היא בלתי
נסבלת.

אבל לפרומים שונים הגעתי גם הגעתי. יש המון כאלה העוסקים
בתיאוריות של "עולמות מקבילים", תיקשור עם מתים, וכיוצא באלה
עניינים שמהווים לאחרונה את מרכז התעניינותי.


לפני כששה חודשים, בשעת לילה מאוחרת, ישבתי בחדר הספריה שלי,
ושוטטתי כמינהגי באתרי המוות שלי, שהקישוריות שלהם מילאו את
המחשב שלי עד להתפקע.

איני יודע אם היתה זו השעה, או בקבוק המרלו שסיימתי, או, אם
תרצו, יד הגורל. ואולי שריד עלוב של אותו ראש משוגע שאותו
חלקתי פעם עם דליה שלי.

נכנסתי לאחד הפורומים שלי, שעוסקים אתם יודעים כבר במה, וביד
רועדת הקלדתי לי הודעה:

"דליה שלי, אהבת חיי, אנא, תני לי סימן. יונתן, אוהב
ומתגעגע."

כשראיתי את השורות האלה מתייצבות בראש מסך ההודעות של הפורום,
רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה. אבל את הנעשה לא ידעתי להשיב.

הלכתי לישון, ולמחרת בבוקר שכחתי מהענין.

בערב נכנסתי שוב לפורום.

לכאורה כדי לבדוק אם יש חדש באתרי המוות שלי, אבל בתוך תוכי
ידעתי שאני מחפש משהו אחר לגמרי. את קיצור הדרך, את הדילוג
מעבר לחיץ האולטימאטיבי.

ההודעה שלי נדחקה, כמובן, לקצה הדף, ואיש לא הגיב עליה. נו
מה.

חייכתי בסלחנות עצמית, ומזגתי לי מעט יין מרלו.

מרלו היה היין האהוב על דליה ועלי. לילות שלמים היינו מעבירים
איתו.

מה שאהבנו במיוחד, היה לקחת לגימה גדולה, לחמם אותה בפה, ואז
להעביר אותה, לאט לאט, בנשיקה ממושכת, מפה לפה. באביב היינו
עושים זאת שרועים במיטתנו הגדולה, עירומים, החלון הגדול פתוח,
והבריזה מהים מלטפת את עורנו. ובחורף היינו מדליקים את קמין
העצים הגדול, נשכבים על השטיח לידו, נשרפים מצד אחד וקופאים
מהצד השני, ומשחקים במסירות עם לגימות היין.

נו, נעזוב את זה.

בקיצור, הייתי בכוס השלישית. כן, אני עדיין שותה מרלו, ועדיין
מגלגל את הלגימות בפי, אבל אין לי למי להעביר אותן.

אוי, איזו אשה זו היתה.. אני כבר לא יודע אם הדקירות האלה בחזה
הן פיזיות או נפשיות. איזה כאב.  והמיקלדת מיטשטשת לי מרוב..

מחיתי את עיני, ואז זה היה שם.

ההודעה שלי התנוססה במלוא טיפשותה הנאיבית בראש הצג, ותחתיה,
מעט פנימה, כדרכן של תגובות, היתה התשובה..

קפאתי במקומי.

"יוני אהבת חיי  (נו, זה הרי לא מחייב כבר..), אני כאן. ידעתי
שתמצא את הדרך. קרא לי הערב במירק. אהיה שם, מחוץ לערוצים,
בניק  DALYA49. קרא לי ב- 21.00 . ותביא בקבוק מרלו. מתגעגעת
אליו וגם קצת אליך. דליה אשתך. מבין רגלי לא ישחרר המוות.."

האמת, אלמלא המרלו, הייתי בטוח שמישהו חומד לצון על חשבוני.
אבל איש לא היה יכול לדעת על כך חוץ משנינו. וגם, איך לומר,
הסיגנון. זו היתה דליה. לא היה לי ספק בכך.
.

בשמונה בערב כבר הייתי במירק.

עוד קודם לכן טילפנתי לטכנאי שהתקין לי את המחשב, ושאלתי אותו
מה יכולה להיות המשמעות של "מחוץ לערוצים".

הוא התלבט מעט, ובסוף הסביר לי קצת על ערוצי המירק, הוסיף שיש
דרך לתקשר ישירות, ולימד אותי כיצד לקרוא למישהו ב- די.סי.סי.

החלטתי לתרגל מעט את הענין, ופניתי ככה למספר נשים, שאת הניקים
שלהן מצאתי בערוצים של המבוגרים, כאלה שהטכנאי המליץ עליהם.

האמת, אלמלא הייתי מתוח לקראת הקשר עם דליה, נדמה לי שהייתי
מצליח ליצור ענין כלשהו בשיחה. מוזרה מידת האינטימיות שיש
בשיחה כזו, דווקא משום המדיום המנוכר, שאינו מאפשר לך להתרשם
לא ממראה חיצוני, לא מגוון הקול, רק המחשבות עוברות נטו בין
המשוחחים, כשאפילו כתב יד, למשל, אין לך כדי להאחז בו.

דליה ואני היינו מתכתבים הרבה. לא שלא היינו מדברים. מובן שכן.
אבל לפעמים היינו כותבים דברים, והיינו מגיעים כך לתקשורת ברמה
נוספת. לפעמים יש דברים שנוח לך לכתוב לבת הזוג, ויש מין רטט
כזה של התרגשות, כשאתה כותב משהו, ומדמיין לך איך חיוך של הנאה
יתפשט על פניה כשהיא תקרא.. ואחר כך אתה מקבל תשובה..

טוב, נו. העיניים האלה שלי.. ממש עושות לי בעיות לאחרונה..

בתשע בדיוק הכנסתי את הניק שלה לדי.סי.סי, וקראתי לה.

התשובה היתה מהירה:

דליה49> אהלן יוני. התפנית מכל הנשים ומצאת קצת זמן לחסרת-הגוף
העלובה ?

היססתי רגע. והיא המשיכה:

דליה49> אני מבינה שאתה שומר את המרלו לעצמך, מאנייאק..

צחקתי, זו היתה דליה שלי, בלי ספק בכלל. לקחתי   לגימה ענקית
מהבקבוק הקר, גילגלתי בתוך פי, ובלעתי לאט לאט.

יוני53> אין לך גוף, מותק. אז אני אהנה בשביל שנינו, יקירתי..
ומאנייאק תקראי שם, איפה שלא תהיי, למישהו מהשדים או
מהמלאכים..


דליה49> כל עוד מדובר ביין, יקירי, אין בעיה. אם תתחיל לרדת
נמוך יותר, המממ..

באחת עשרה הבאתי את הבקבוק השני, ובאחת אחרחצות את השלישי..

כמה צחקנו. חמש שנים לא הרגשתי אושר כזה.

אל תשפטו אותי, אבל אומר שנהניתי איתה, מה זה נהניתי.. אולי
יותר ממה שנהניתי כשהיינו יחד ממש.

אני ממש לא זוכר את הקטעים האחרונים של השיחה. זאת אומרת, כאשר
שוחחנו אותם, אני בטוח שהייתי ערני להם, חד וצלול כמו שכל
שיכור בטוח שהוא. רק שלמחרת בבוקר החלק הזה נימחק לי.

ותצחקו, אבל נדמה לי שעשינו סקס !!!

טוב, דליה הכירה מצויין, כמובן, מה מדליק אותי, וככה גם אני
לגביה. גמרתי פעמיים, וזה היה.. שוב, איך לומר זאת מבלי לדבר
שטויות..  בעצם אין דרך, אז אומר שטויות:  נהניתי לא פחות מאשר
ממישכב אמיתי איתה.. ואם להיות ממש מטומטם: אולי אפילו יותר..

חלף שבוע.

דליה ואני דיברנו כל לילה. כל לילה - כל הלילה..

התחלתי לחיות מחדש. ביום הייתי ישן, ובלילה הייתי עם דליה
שלי.

לפעמים, כשמשהו מנע ממנה להופיע בזמן, היתה מקפידה להשאיר לי
הודעה בפורום.

כנראה שאחרים קראו את ההודעות האלה, כי לפעמים, ברווח הזמן
שבין כניסתי למירק ובין תחילת השיחה שלי עם דליה, הייתי מקבל
פניות מאחרים, שביקשו לדבר איתי. ובעיקר מאחרות.

מובן שלא עניתי. הרי לא ניכנסתי לצ'ט הזה כדי לנהל שיחות בטלות
עם אחרות. זה היה המקום בו דליה ואני ביחד, לא יותר ולא פחות
מזה.

כשבוע אחרי שהתחלנו לדבר, עקצה אותי דליה:

דליה49> עסוק, מה.. מאנייאק היית ומאנייק תשאר.. רודף נשים
שכמוך..

מובן שנעלבתי.

יוני53> מותק שלי, אני מדבר רק עם מתות..

וליתר ביטחון הוספתי חיוך. מה אני יודע, אולי תיפגע. הרי נשים
לא תוכל להבין עד הסוף, אפילו תחיה איתן מאה שנה..
לתדהמתי ענתה דליה במהירות :

דליה49> טמבל, כולם כאן מתים ומתות..

שיגרתי לה כמה חיוכים, שתראה שהבנתי את הבדיחה.

אבל מהר מאד התברר לי, שהיא לא התבדחה בכלל.

הסתבר שהאשה הפסיכית הזו התכוונה לומר, שכל המשוחחים ברשת,
כולל כל המתקשרים בפורומים, אינם חיים כלל.

או משהו כזה.

לא האמנתי לה, כמובן.

אמרתי לה: דליה מותק, בלי לפגוע באף אחד, אני דווקא חי מאד,
ואת, לצערי הרב, מתה. ז"ל. מנוחה. ואני משער שרוב אלה שכאן,
במירק ובפורומים, חיים. אף כי אולי התגנבו לכאן עוד כמה
כמוך..

דליה חייכה, ואף כי היה זה חיוך מודפס כזה, זיהיתי מיד את סוג
החיוך שהיה לה תמיד כשהיא יודעת שהיא צודקת.

"מה אכלת היום, מותק שלי ?" חקרה דליה בממזריות.

נזכרתי, שאכן לא אכלתי כלום, ואמרתי לה זאת.

היא המשיכה:

"ואתמול, מה אכלת אתמול ?"

הודיתי שגם אתמול לא אכלתי כלום. ובעצם, כבר שבוע, מאז התחלנו
לדבר, לא הבאתי מאומה אל פי. פרט ליין.

"אז באיזו זכות אתה טוען שאתה חי, מותק ?" תקעה מסמר אחרון
בטעון שלה.

"טוב, מותק. אולי לא אכלתי שבוע. אבל, ראשית, שתיתי, שנית,
לפני שהתחלנו לדבר, אכלתי לא רע, כבר חמש שנים בעצם. וחוץ מזה,
אני לא יודע היכן את, אבל אני יושב לי כאן בספריה שלי, נוגע
בשולחן ובמיקלדת, חש את המציאות. אני חי !!!".

דליה חייכה שוב:

"ככה אתה זוכר, מותק. מנקודת המבט שלי, מותק, זה ממש נראה
אחרת.."

טוב, היו לדליה ולי כמה מריבות כשהיינו בחיים..

אוףףףףף.. אני כבר מתבלבל. כשהיא היתה עדיין בחיים. אני הרי חי
גם היום, לא ?

מריבות זה יופי. אחר כך הולכים למיטה, או לשטיח, והסקס כל כך
מתוק.


אבל עכשיו היא ממש הרגיזה אותי.

זו הרי לא אשמתי שהיא מתה. העצם, איך שאני רואה את זה, זו ממש
ממש אשמתה. יכולה היתה להיזהר קצת יותר, ולא לעזוב אותי ככה.
חמש שנים השאירה אותי על הקרח, המאנייאקית הזו..

למרבה הפלא, התברר שהיא מכחישה הכל.

ראשית, היא סבורה, משום מה, שלא עברו בכלל חמש שנים. זה הכל
בראש שלי, כך אמרה. בראש שלי ? קיבינימאט עלייך, אמרתי לה. אבל
היא התעקשה, שהתאונה היתה בדיוק שבעה ימים שלפני שהתחלנו
לדבר.

שנית, לטענתה המשונה, איך שהיא רואה את הדברים, כך אמרה
הפסיכית, אני הייתי זה שנהרג בתאונה, ואילו היא, מבחינתה,
יושבת לה בספריה שלנו, נוגעת בשולחן ובמיקלדת, ושותה יין מרלו
בשביל שנינו..

אבל, הוסיפה הכל-יודעת, תשמע, זה בכלל לא משנה. העיקר הוא, שמי
שנכנס לעולם הוירטואלי הזה, אינו חי. והשאלה, האם הוא חי בזמן
שהוא אינו בתוך הרשת, אינה ניתנת לאימות בזמן שאתה בפנים. כמו
שהדג אינו יכול לדמיין לעצמו את החיים מחוץ למים, מי שנמצא
ברשת, אינו יכול לקבוע אם יש חיים מחוצה לה. אולי הוא רק
מדמיין זאת ? אולי חולם ?  מה שבטוח, הוסיפה, שכאן זה אמיתי..

טוב, גמרנו את הריב הזה בדרך האהובה על שנינו..

מאז עבר עוד.. לא יודע בעצם. אבל מה זה חשוב. אני כאן, בעולם
האמיתי הזה, וטוב לי כאן, איתה.

האמת, אני עדיין חושב, ששהיא טועה, ואני מגיע לכאן מהחיים
האמיתיים, כדי לתקשר, בעולם וירטואלי, עם מי שהיא מתה.

אבל מצד שני, היא טוענת שהיא מרגישה בדיוק אותו דבר.

אז מה זה משנה, בעצם ?