לעמית
אתה שוכב במיטה על הבטן, ומרגיש שוב את התחושה של האוויר זורם
לך על הגב, כאילו הוא חוזר אליך שוב, מתאחד עם חברו לחיים.
חברו שלעולם לא הכיר. חברי לחיים.
בן-דוד אהוב, למה עזבת?
למה גרמת לכול האנשים לבכות? משאיר אותי כאן להסתכל על
התוצאות? לחיות את החיים שאמורים להיות שלך? לחיות כאילו אני
אתה.

תמיד הייתי כאן אתך, ממש פה לידך. אחיך הוא אחי עכשיו כאילו
השארת את נשמתך בתוכי, והאהבה של אנשים אליך, עכשיו בי. מתי
תשחרר אותי? מכל החיים בייסורים, מתי לעזזל ישוחררו המתים?
וישארו רק בני החיים.
אהבה לא טהורה, לא רצויה אצלי, כי היא הרי היא נגועה, על ידך!
איך אשתחרר ממך! איך אוכל לשכוח אותך??
בן-דוד אהוב, אתה מרשה לי לאהוב? אהבה טהורה, אהבה כסופה, מלאה
תשוקה. תשוקה לחיים, תשוקה לשקט בין העננים, לשבת אתך בן-דודי
האהוב, שם על הענן, לראות את כולם, ולא לחוס על אף אחד, בדיוק
כמוך. להשאיר להם את הצלקת שהשארת בי, ובכול אחד מאתנו.

אחיך בצבא עכשיו, חייל. הוא כבר לא ילד, התמימות שלו נעלמה.
עכשיו הוא רק מנסה לעבור את ה"חוויה". אני חושב שהוא הרג. ושזה
הזכיר לו אותך, החזיר לו את מבט המוות שהיה לו בשעת מותך.
ואני נשארתי ילד, מחפש תשובות, בין כל הרוע שסובב ברחובות. אני
מניח שזה עדיין חלק שנשאר לי מימך, כל הסקרנות, כל השנאה. כל
הכאב שעדיין בתוכך, בתוכי עכשיו. ובתוך רבים.
זה השפיע על כולם, אתה שיניתה את אלוהים בשבילם. כולם מרגישים
עכשיו לבד, כולם מרגישים כמונו עכשיו, מתחילים להבין את הכאב
שבמוות, איבוד התמימות בשניה. ההרגשה של חיים בצל המתים,
ההרגשה שאין כבר אלוהים.