זהו יום אביב חסר ייחוד. הפסקת צהריים בבית הספר. התלמידים
כולם בחוץ, נדחפים בטור לקפיטריה, ממלאים ספסלים בחצר, רצים
במסדרונות. צווחות ורעש לבן.
היא יושבת בכתה ריקה, בשולחן הפינתי ליד הקיר. נחבאת. ספר מונח
לפניה, אבל היא לא קוראת. ראשה מופנה לעבר החלון, דרכו היא
יכולה לראות צמרות של עצים מתנועעות ברוח ולשמוע פרצי צחוק
וצעקות. פניה נטולות הבעה.
"שלום", אני אומר.
היא נרעדת. "לא שמעתי שנכנסת". עיניה, שנפגשות לרגע עם שלי,
שניה לפני שהיא מפנה את מבטה הצידה בחרדה, מלאות כאב. אני יכול
לקרוא אותו בקלות, את במבט רווי הסבל הזה, את התערובת של אימה
ושנאה עצמית שמאחוריו. כבר ראיתי אלפי אנשים שהביטו בי כך.
"את בסדר?", אני שואל, סתם כך, רק כדי לשאול משהו. אני יכול
להיות כל אחד, מגננת של ילדיכם ועד השוטר שעוצר אתכם על נהיגה
תחת מהירות מופרזת, ובשבילה אני רק מורה לפיזיקה בגיל העמידה,
רק עוד מורה שמגיע לכתה שלה כל יומיים כדי ללעוס את אותם
הנושאים שוב ושוב, לשעמם אותה בדברים שהיא כבר יודעת, מישהו
שאין לו כל נגיעה לחייה.
היא מחייכת חיוך קטן ומאומץ. "כן", היא אומרת, ובראשה היא
זועקת לא. אני יכול להרגיש את הייאוש שלה, לראות את המראות
שמבזיקים בתוך ראשה. קבוצה של נערים, שצוחקת כשהיא חולפת על
פניהם. קול שאומר, "עזבו אותה, היא סתם מפגרת". שיעור התעמלות,
כשכולם נחלקים לזוגות, ורק היא עומדת בצד, מקווה שהמורה לא
תבחין בכך שהיא לבד. המחנכת שלה, שמושיבה לידה את הילד הכי
מופרע בכתה, כי היא יודעת שהיא היחידה שאיתה הוא לא ידבר.
טיולים כיתתיים, אליהם היא לא מגיעה והשקרים שהיא מספרת על כך
שהייתה חולה, למרות שאף אחד לא מאמין לה ולאף אחד לא אכפת. שתי
נערות שמציעות לה להצטרף אליהן לארוחת צהריים, הבעטן המלאה
ברחמים מתנשאים. היא שונאת את כל מי שסובב אותה, את כל האנשים
הצוחקים והמתפרעים, עם הבעיות המגוחכות שלהם, עם הקלילות הבלתי
אפשרית בה הם מדברים זה עם זה ועם המורים, נטולי פחד ועקבות.
היא הייתה נותנת הכל כדי להיות אחת מהם, מישהי שיש לה חברים,
מישהי שיכולה לבטא את עצמה בלי לגמגם, בלי להסמיק, בלי לעשות
חזרות על כך בתוך ראשה לפני כן. היא הייתה נותנת הכל כדי לא
לשנוא את עצמה יותר על מה שהיא, כדי לא להרגיש מוזרה ולא
נורמלית, כדי שהקיר השקוף שמקיף אותה יעלם סוף-סוף.
"את ילדה קטנה ופתטית", אני אומר לה. אני רוכן קרוב אליה, לוכד
את מבטה. "את כבשה שלא יכולה לחיות ללא עדר. את שום דבר".
זה כמו לבעוט בכלבלב, כמו לפגוע במטרה, במרכז כל החששות, דברים
שהיא לא הודתה אפילו בפני עצמה.
אני משאיר אותה סמוקה ופעורת עיניים, על סף דמעות, בוהה בי
בחוסר אמון בזמן שאני יוצא מהכיתה ונעלם. עשר שנים מעכשיו, אם
תיתקלו בה, תפגשו אשת חברה עם חיוך מקסים. יהיו לה בעל וילדים,
ועבודה עם הכנסה טובה. פעם בשנה, בסתיו, הם יטוסו לחו"ל. יהיו
לה חברות, נשים נשואות כמוה, שיתקשרו כדי לפטפט ולרכל והיפגש
לארוחות משפחתיות. היא תחיה חיים טובים, מספקים. היא תדע לנהל
שיחות ולהצחיק אנשים. היא תזכה לראות את ילדיה גדלים ומבססים
את עצמם, ולפעמים, כשנכדיה הקטנים ישאלו אותה על ילדותה, היא
תצחק ותגיד, "אוי, הייתי כזו ביישנית נוראה, לא תאמינו!".
וכולם יצחקו יחד איתה, בגלל שאף אחד לא יאמין שאשה מלאת
החמימות והביטחון העצמי הזו יכלה להיות פעם מישהי אחרת.
ואז היא תמות.
וכשימות בעלה, וילדיה וכל יתר שאנשים שהכירו אותה, איש לא
יזכור אותה. היא תיעלם לתוך האלמוניות, כמו רוב האנשים שרוצים
חיים שקטים ונוחים. שמה לא יגיד דבר לאף אחד, בהחלט לא לאף
נערה ביישנית אחרת, שתשב בכתה מאה שנים מעכשיו ותרגיש שהיא
האדם הבודד ביותר בעולם.
אם כל זה היה מתרחש לפני אלפי שנים, כשעוד היה אכפת לי מהאנשים
אליהם נשלחתי, הייתי אומר לה להחזיק מעמד. הייתי אומר לה למצוא
את האומץ לחיות את חייה כמו שהם, עם כל הכאב והניכור והסבל.
הייתי אומר לה שהרגישות שלה היא שהופכת אותה למיוחדת. שיש לה
כשרון. שמאה שנים מעכשיו תשב נערה ביישנית אחרת במקומה, ולפניה
מונח ספר - ספר שהיא זו שכתבה אותו, ספר שיעזור לאותה נערה
לחיות את חייה ולא להתחנן להיות מישהי אחרת. הייתי אומר לה שאם
רק תחזיק מעמד, שמה ייזכר לדורות, כמו הומר, כמו שייקספיר, כמו
וירג'יניה וולף. לדעת שלא חיית את חייך לריק, האם לא זהו הנס
האמיתי?
אבל כמובן שהיא לא הייתה מקשיבה לי בכל מקרה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.