היה עוד מוקדם מדי בשביל לדעת מה יהיה.
היא סתם ישבה שם וחשבה על התקופה הזו שעברה.
זה נראה היה קצר מדי בשביל להיות אמיתי. אבל זה כן היה.
הכל נראה נחמד מדי בשביל המצב בו היא נמצאת. וילונות ורודים,
פרחים סגולים ורצפה מבריקה.
אפילו ניחוחות של לימון ריחפו להם באוויר ורוח חמימה ליטפה את
צווארה.
אבל היא לא יכלה להנות מכל אלו.. לא עכשיו.

דוקטור יסקין פתח את הדלת והתקרב אליה בפרצוף עצוב.
היא לא חיכתה שידבר. היא פשוט קמה.
הכל הסתובב. התמונות התעוותו. זיעה קרה בצבצה במצחה וצמרמורות
עזות עברו בגופה.
היא החלה לאבד תחושה ברגליים, הרגישה קלה מן האוויר.
ואז הכל נהיה כהה ובחילה נוראית תקפה אותה.
נפלה.
היא שכבה על הרצפה צורחת ומקללת את היום שהכירה אותו.
"ידעתי שזה יקרה אמרתי לו !! אמרתי לו!" צעקה אל האוויר.
אחת האחיות התקרבה אליה עם כוס מים וניסתה לעזור לה לקום.
"לא!! לא רוצה אל תגעי בי! לא!!"
היא קמה בעצמה, שמלתה מלוכלכת מאבק לובי בית החולים. היא לא
ידעה מה היא עושה.. פשוט קמה והלכה לה.
הוולבו האדומה חנתה ממש בצמוד לכניסה לבניין. כנראה שלא היה לה
איכפת. היא הלכה מנגבת את הדמעות מעיניה.

"אני אוהבת אותך.." היא לחשה לאוויר. "אני אוהבת אותך..."

תמונות שלהם יחד עברו לה בראש כמו מצגת שקופיות בשיעורי
הסטוריה.
הפרח האדום, השלג הלבן, השיר שלהם מתנגן ברקע מסעדת הדגים.
השבת האחרונה שלהם יחד..
היא אהבה אותו כפי שלא אהבה גבר מעולם.
לפני שהמצב בינהם נהיה רציני הוא סיפר לה הכל. היא לקחה אותו
ככה. היא רצתה אותו כפי שהיה.
היא ידעה שזה עלול לקרות. הוא היה אדיש למצב. כבר לא היה לו
איכפת.
עכשיו היא נשארה כאן.. הוא כבר לא.
הזכרונות... זה מה שנשאר לה ממנו.. כף היד שלו מלטפת את לחיה,
עיניו העצובות מביטות בה, הנשיקה הראשונה שלהם..

היא ידעה שזה יקרה. היא לא התחרטה על אף שניה שלהם יחד.
עכשיו היא נשארה כאן... אוהבת אותו לנצח..
היא לבד וזכרונותיה ממנו...