היא הלכה בדממה עם הנשק שנח עליה. פסעה לאיטה, גומעת לראותיה
את האוויר הקר שייבש את דמעותיה והעביר בה רטטים וצמרמורות
לאורך גבה. שיערה רקד לו ברוח המטורפת שהחליטה להופיע כך לפתע
באמצע יוני.
זו היתה הרגשה מוזרה כזו.. מצד אחד הכאב הגדול מעצם הידיעה
שזהו, זה נגמר. ומכך כי אדם אחד, היא, מתוך מכלול עצום של
אנשים, מסוגל לפגוע באדם אחר בצורה דרסטית כזו. תוך שניות.
מצד שני הסיפוק. הרי במידה ותאלץ לפעול לא תהיה לו האפשרות
לפגוע יותר. והיא ומשפחתה יוכלו לחיות לנצח, בשקט.

היא טיפסה בקלילות על התל הבוצני, נשרטת קלות בברכיה מן העשבים
הדוקרניים שלא ראו מכסחת זה מספר חודשים.
הירח כמעט ולא נראה ועלטה השתלטה על רוב חלקי המחנה הצחיח.
ריחות הורדים והרוזמרין מילאו את האוויר הצונן והיא חשה כי
רוחה שבה אליה.
מבעד לדמעות היא חייכה לעצמה והמשיכה להתקדם אל עבר בניין
המגורים התמיר, הסמוך לחדר האוכל.

היא התעוררה לזמזום דבורה מרשעת שהחליטה לנוח דווקא לידה, על
גבי עיתון הבוקר של אתמול. היא התיישבה במיטה בעיניים פקוחות.
החדר היה מחניק ולוהט. הוילון האדום גרם לה סחרחורת איומה.
הקירות העירומים בהקו בגוונם הלבן והעבירו בה תחושה של אטימות,
מחנק עצום עוד יותר. היא היתה מוכרחה לצאת משם.

בכל שניה שעוברת, חשבה, הכאב עוד יקטן ואני אהיה חופשיה כמו
פרפר. פרפר עם כנפיים.
-"כנפיים שלא עוזרות לברוח" לחש קול שטני בראשה. "לברוח ממקום
חסר מוצא!".
מעין מערבולת רגשות גדלה וגדלה בתוכה. החלה בראשה והגיעה לליבה
ומשם התפשטה הלאה. כל וריד וכל נים בגופה ידעו מהי. מלחמות
כאב, עצב וגם אהבה וחרטה פקדו את גופה הפשוט.

משסיימה להתלבש נעלה את מגפי העור השחורות, הסתרקה ויצאה
החוצה.
הנשק נח לו על גבה מוכן לעזור לה כשתצטרך זאת.
רינת הציפורים וקרני שמש ארוכות מילאו את הבוקר של אותו היום.

עוד בוקר, עוד יום. עוד מלחמה.

המדרגות בדרך למשרד היו תלולות למדי. בסופן על קיר גבוה רכנה
לה מראה ארוכה ומעוותת. דמות אפורה השתקפה דרכה. דמות יבשה
וריקנית שכל מה שיש לה הוא נשק והמון אהבה.
נשק שמעולם לא השתמשה בו ולעולם לא תשתמש בו. ואהבה שבורחת
ונעלמת בכל דקת שהייה שלה שם. אהבה שנכחדת אל מול אותו נשק
סימבולי למלחמה עקובה מדם, אותה היא מייצגת בהכנעה. אותו נשק
שבו ולו נשבעה.

היא נכנסה למשרד החם. שולחן הכתיבה נשאר כפי שהשאירה אותו אמש.
מגירות העבודה היו מלאות מסמכים חסרי תועלת שהנציחו רגעים
נוראים ומהלומות קשות בחייה, בחיי עמה ובחיי הקבוצה העוינת.

הכל הזכיר כאב. הכל הזכיר צרחות. הכל הזכיר מוות.
הכל היה מלחמה.



ובסופו של אותו היום, היא הלכה בשקט עם הנשק שנח עליה.
אותו נשק סימבולי למלחמה עקובה מדם.
והיא תאלץ להמשיך ללכת לצד אותה מלחמה, להזין אותה בדם האחרים,
לסמל אותה.
ואחר כך היא תלחם בכל נפשה, בעצמה, על כך שהלכה לצידה.