היינו בים, לא בחוף, אלא בתוך גל.
יכולתי להרגיש את המים, אך לא טבעתי...
שטים במהירות עצומה, לכיוון לא ברור. מסביבי היו דגים, סקרנים
כנראה, שניסו להתקרב וברחו מכל תנועה שעשיתי.
לידי הייתה שירי, אבל הגל הפריד ביננו, משאיר אותנו קרובים אבל
לא מספיק כדי לגעת. שירי ניסתה להגיד לי משהו אבל לא יכולתי
לשמוע רק לראות את הפה שלה זז.
ניסיתי לצעוק לה שאני לא שומע, אבל לא שמעתי את הקול שלי...
שירי כנראה הבינה כי היא הפסיקה לנסות ולדבר...
במקום היא פשוט צפה, ניסיתי לעשות כמוה, אבל בכל פעם שניסיתי
שמעתי רעם חזק... את שירי לפחות זה לא הרתיע כי היא המשיכה
לצוף בעיניים עצומות.
הרעמים התחילו להיות חזקים יותר ויותר, וכל פעם עברה בי
צמרמורת, משהו לא בסדר, הגל לא מאושר... זה מסוכן צריך להעיר
את שירי.
אני מנסה להתקרב, מנסה לשחות אבל כלום, הרעמים הופכים לרעם אחד
שמתחזק. ושירי לא מגיבה, אני מרגיש את הגל נאבק, ומנסה יותר
חזק, השרירים שלי כואבים, אבל יש התקדמות.
אני כמעט ונוגע לה ביד...
כשאני מסתכל הצידה, ורואה מה גורם לרעש.
מנסה לתפוס לה את היד.ומצליח, הגל שואג בתיסכול ואני מתעורר,
שוכב על הרצפה מזיע, מחזיק לשירי את היד.
"שירי? שירי?"


אני שונא בתי חולים, הם עושים לי צמרמורת, הריח המגעיל של
חומרי חיטוי, האחיות הלא נחמדות, בעצם הם הכל חוץ מנחמדות...
שירי שוכבת במיטה כבר שמונה ימים לא זזה, הרופאים אומרים שאין
פעילות מוחית, לא מבינים איך זה קרה, ואני פחדן שכמוני לא מספר
להם על הבקבוק שעומד על השולחן ליד שני כוסות מזכוכית, אחת עם
סוכר והשנייה עם מלח.
אחת שלי... ואחת שלה...
ההורים שלה לא זזים מהמיטה שלה אפילו לא לאכול, אני לא מסוגל
להיות כמוהם, אני חייב לצאת לעשן...
אני חוזר, מקשיב לרגע לפני שאני נכנס, יש מישהו בחדר חוץ
מההורים,
רופא.
"אני לא בטוח, אבל זה לפעמים קורה, לוקחים חומרים שהם לא
מכירים, והגוף או המוח לא מצליחים לעכל את החוויה... אני מצטער
אבל אולי כדאי שתחשבו על ניתוק ממכונות, רק כאופציה... אתם
יודעים שהסיכויים שהיא תתעור..."
"אתה לא!" צעקתי והתפרצתי לחדר. "אתה לא תעז! אנחנו מעולם לא
לקחנו סמים, ואתם לא תרצחו אותה!!"
האמא בוכה, והאבא מנחם אותה... שניהם בוכים על הילדה הקטנה
שלהם שהלכה. כאילו היא כבר מתה. ורק אני יושב שם כמו פוץ
מטומטם מנסה להבין, מנסה לעכל ולא מצליח...
עברו שבועיים, היום מנתקים את שירי מהמכונות... ואני לא מסוגל
בכלל להתקרב לביה"ח, או אל ההורים שלה, לדעת שהם צריכים לנתק
את הבת שלהם, בגלל שאני נתתי לה לשתות, חומר שקניתי באיזו חנות
קטנה ומסריחה.
אני מסתכל על הבקבוק והבנתי!
אני ניגש ולוקח כוס, כפית סוכר,וממלא אותה במים.
חוזר לבקבוק הירוק בתחושת ניצחון! הבקבוק מחייך אלי ונראה דיי
מאושר, אני מוזג טיפה לכוס ונותן לה להתערבב עם המים...


אני שוב צף, שוב בתוך הגל, והפעם אני יכול לזוז!
אני מתקדם במהירות ,מבריח דגים מהדרך שלי, אני מוצא אותה,
עדיין צפה לה, מאושרת, אני מתקרב אלייה, ונוגע בה.
היא פותחת עיניים ומחייכת.
"היי, זאת הרגשה נהדרת"
אני לא מסוגל יותר ומחבק אותה. "לא זזת כבר שמונה ימים. את
בטיפול נמרץ. וכדאי שנחזור לפני שמישהו יחליט לנתק אותך."
אבל היא רק מחייכת ועוצמת עיניים בחזרה.
לפני שהיא נרדמת היא אומרת לי משפט אחרון:
"אני יודעת, אבל זה באמת שווה יותר מהכל, ואם זה אומר שאני
אצטרך למות פה בפנים אז אני מוכנה..."

ואני שוב בבית, על הרצפה. עם כאב ראש...
הבקבוק סוער, מלא בועות, אפשר לראות שהוא לא מרוצה ממני.
"אז מה?" אני שואל אותו... והוא פשוט מתחיל להסתחרר מהר יותר
ויותר... הוא רוצה שאני אשתה שוב...
אני מכין את הכוס, מוזג סוכר, מים, וטיפה מהבקבוק...
יש טלפון. אני מסתכל על הכוס ועל הטלפון, אם אני לא אענה אז
אולי מישהו יבוא ויראה אותי ככה, ואז אני אגמור כמו שירי...
"הלו?"
זה אבא של שירי. הוא מבשר לי ששירי הפגינה תנועה במוח, משהו
שהרופאים לא ראו מעולם, פשוט אבל זה נעלם אחרי כמה זמן, ובכלל
היה לכמה שניות... אבל שההורים החליטו לראות את זה כסימן ולא
לנתק את שירי אני מנתק לו ופונה אל הכוס... שננסה שוב?
אבל הכוס עוד כועסת... ואני מנסה להבין.
אבל שותה, זה יכול לחכות.


אני מחפש את שירי, ומוצא אותה, אבל היא שונה, יש לה זימים.
והעור שלה מתחיל לקבל גוון ורדרד.
אני מעיר אותה והיא בדרך הכי תמימה שואלת:
"באת להצטרף?"
ואני מבין שזו הייתה הכוונה כל הזמן!
"אני צריך לעשות רק עוד דבר אחד"
יצאתי...
הזמנתי שירות שליחת חבילות, פדראל אקספרס, אני מכין כוס אחרונה
ועוטף את הבקבוק...
השליח הגיע תוך 30 דקות, נתתי לו  את הכתובת של החנות וטיפ של
50ש"ח, אני לא אצטרך יותר כסף, וביקשתי שיגיד למוכרת תודה...
אני לוקח את הכוס ושותה...

שירי כבר חצי דג, אני מעיר אותה, לא צריך לדבר, אני רק
מהנהן...
והיא מחייכת, אנחנו מתחבקים, ואני עוצם את העיניים ונרדם.