"קול ישראל מירושלים שלום רב. השעה שבע, והנה החדשות: הסכם
השלום בין ישראל לסוריה ייכנס הבוקר בשעה 11:00 לתוקפו. רמת
הגולן פונתה מתושביה על אף ההתנגדות הקשה של רבים מהם. ישראל
יצאה משטח הרמה וכעת נוכחים בה כוחות או"ם שימתינו עד לבוא
הכוחות הסוריים."
אברהם שועלי כיבה את הרדיו. הוא הלך לחדרו והביט במראה. פניו
של איש זקן בן 79 ניבטו לפניו. הוא פתח את הארון והוציא את מדי
הצבא הישנים שלו, שלא היו בשימוש מאז ימי מבצע קדש. הוא לבש
אותם, ולמרבה הפלא, הוא לא הרגיש בהם שונה משהרגיש לפני עשרות
שנים. גופו נשאר כשהיה. הוא הביט שוב במראה וחיוך רחב התפשט על
פניו חרושות הקמטים. שועלי פתח את התיק שהכין מבעוד מועד
והכניס לתוכו את כל כלי הנשק שאסף זה שנים, למקרה שיום שכזה
יגיע. כשאחז את רובה הקלצ'ניקוב הוא נזכר שוב כיצד לחם בצבאות
הנאצים הארורים בחצי האי קרים. הוא המשיך להפליג בזיכרונותיו
ונזכר כיצד לא האמין שישרוד את המלחמה האיומה הזאת. אבל הוא
שרד, ואף זכה לעלות לארץ ישראל. אולם גם כאן לא זכה לטעום את
טעמה של הארץ בטרם יילחם עליה. מלחמת השחרור השאירה בו צלקות
רבות כשרבים מחבריו, ששרדו איתו את המלחמה באירופה נהרגו
בקרבות בארץ.
אבל גם את המלחמה הזאת הוא הצליח לשרוד ואף הכיר את אשתו,
צלילה, שילדה לו את בנו היחיד, יצחק, שהיה קרוי על שם אביו של
סבו, שנרצח ע"י הפורעים ברוסיה. ילד חמד הוא היה, חכם, אהוב
ואמיץ. כל כך אמיץ, שלא היסס להסתער בראש הלוחמים כנגד המוצבים
הסוריים במלחמת יום הכיפורים. אולם גם אומץ ליבו לא יכול היה
לעצור את הכדור שנורה אליו מאחד המוצבים.
שועלי השאיר מכתב למבשלת הרומנייה, כי אחרי הכל הוא חייב
להשאיר מכתב למישהו טרם מותו, ואפילו שהיא לא תדע מה כתוב
במכתב, בטוח היא תבין למה הוא התכוון.
הוא ענד על צווארו את הדיסקית של בנו, שהוא קיבל לאחר מותו,
ויצא את פתח ביתו.
כשנכנס אל תוך מכוניתו והתניע אותה, ידע שועלי שהקרב של חייו
החל. כל הדרך לרמת הגולן עברו בראשו שוב ושוב אותם רגעים
ארורים שבהם הודיעו לו קציני הצבא שבנו נפל. הנקישה שלהם על
דלת ביתו, שברה את ליבו, ומאז הוא חיכה לרגע לנקום בסורים.
מרחוק נראו הרי הגולן ושיירות של מכוניות צבאיות עשו את דרכן
אל עבר חיפה. הכביש היה פנוי, שכן אף אחד לא נסע כעת לכיוון
הרמה. הוא נעצר אל מול קו הגבול העתידי שעמד להיכנס לתוקפו
בתוך דקות מספר. מהרדיו בקע קולה של השדרנית: "קול ישראל
מירושלים שלום רב. השעה אחת עשרה, והנה החדשות: הכוחות הסוריים
נכנסו אל רמת הגולן שפונתה אתמול בלילה ע"י ישראל ושהו בה עד
עכשיו אנשי האו"ם". שועלי חיכה למילים אלו. הוא יצא מהאוטו
כשהתרמיל על גבו והחל לצעוד קדימה. חיילים מחויכים הביטו אליו
ועשו לו סימני וי עם הידיים. הוא חייך אליהם גם הוא, אחרי הכל
זהו גם יום המזל שלו. הוא המשיך לצעוד אל עבר המוצב שממנו נורו
היריות שהרגו את בנו. משהגיע לשם נעצר, הוציא סיגריה והחל
לעשן. עשרות פעמים הוא היה במקום הזה מאז שבנו נהרג, ובכל פעם
התפלל שלא יניחו לסורים לשוב ולשלוט בקרקע בה מת בנו. אולם
תפילותיו לא נענו. אחרי שעישן חצי מהסיגרייה הוא זרק אותה, פתח
את התרמיל והוציא את רובה הקלצ'ניקוב שלו, שקנה במכירה פומבית
לא חוקית באינטרנט. החיילים הסוריים הסתכלו עליו וחייכו. אבל
חיוכם נמוג לגמרי כשהירייה הראשונה נורתה לעברם. הם לא היו
חמושים כי מי צריך תחמושת כשיש הסכם שלום... שועלי ירה יריות
מדויקות ותוך שתי דקות חוסלו כל החיילים ששהו מחוץ למוצב. הוא
המשיך ללכת על הכביש ובדיוק אז עברה שיירה של חיילים שעשתה
סיבוב ברמת הגולן לאחר עשרות שנים שהרמה הייתה בידי האויב
הציוני. שועלי ירה גם עליהם והרג את כולם. מסע ההרג שלו נמשך
בעוד מוצבים ובסיסים. כל הרימונים, שהוא אגר מזה שנים, פוצצו
על הסוריים המחויכים, שחיוכיהם הפכו בינתיים לקריאות בהלה
בערבית. כמה שמח היה שועלי כשחשב איך זה שהחיילים הצעירים
שהסבו פעם כל כך הרבה נזק לצבא הישראלי, בורחים היום מפני קשיש
שלא אחז נשק בידיו זה עשרות שנים. שעתיים עברו כבר מאז החל
שועלי במסע הנקמה שלו והוא החל כבר לחוש בעייפות. מרחוק נשמעו
הדי יריות שהלכו והתקרבו. שועלי התחבא מאחורי סלע גדול וחיכה
שהתוקפים יגיעו אליו. הוא הבין שהסורים קיבלו כבר ידיעות על
הנעשה ברמה. בינתיים נפסקו קולות הירי ושועלי הציץ מאחורי הסלע
וראה חייל סורי תועה הולך בדרך. הוא כיוון את רובהו טוב טוב
וירה. החייל נפגע אך לא מת. שועלי ניסה לירות שוב, אך התחמושת
נגמרה. הוא רץ אל החייל ששכב פצוע כשהוא מחזיק את צווארו ודם
רב נוזל ממנו והביט בו כיצד הוא גוסס. אחרי דקות מעטות החזיר
החייל את נשמתו ל- "אלוהי הכלבים ושליחו הקוף", כך כינה שועלי
את אללה ומוחמד הנביא. שועלי רכן אל החייל כדי לקחת את רובהו
ואת התחמושת שלו. אבל לפתע ליבו נצבט. הוא הסתכל על הדיסקית
המוכתמת בדם של החייל, ואז הוריד במהירות את הדיסקית של בנו
מעל צווארו וראה שהמספרים שעל שתיהן זהים. נחיל של דמעות החל
זולג מעיניו. שועלי בכה כפי שהוא לא בכה מאז שבנו נהרג. פניו
של החייל המת החלו להתערפל והן הזכירו לו את פניו של יצחק, בנו
היחידי. הוא נשק לחייל המת וביקש את סליחתו ממנו. "מה עשיתי?
הרגתי את בני יחידי!" קרא אברהם שועלי במרחבים הירוקים
האינסופיים. אולם אף אחד לא שמע את קריאתו חוץ מאייל גדול שעמד
ליד אחד השיחים ולמשמע הצעקות החל לברוח. שועלי הביט בפעם
האחרונה בפני בנו המת, לקח את רובהו של החייל המת וירה בעצמו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.