הא! נצחתי אותו, הראתי לו מה זה.
עכשיו כל מה שצריך זה לחזור הביתה בלי להתנגש בשום דבר.
הוא שוכב לו על הרצפה המזוהמת של הפאב, העיניים שלו פתוחות
לגמרי, האישונים שלו בגודל של גלגל טרקטור, וברור שהוא נמצא
במקום אחר.
אני ממקד את העיניים על השולחן שמכוסה כוסות. אחת... שתיים...
שש עשרה.
כמו גדול שתיתי אותן, אחת אחרי השניה, בלי אפילו למצמץ. והוא,
האפס הזה שתה את הכוס העשירית, חייך חיוך מטופש והתמוטט אחורה,
שובר את הכיסא ונוחת ברעש על הריצפה.
אני מלך הפאבים של תל אביב, כולם מכירים אותי ואני מכיר את
כולם, אין בירה שלא שתיתי, אין שרותים שלא הקאתי בתוכם, יש כמה
בחורות שעוד לא השכבתי אבל או שהן לסביות או שהן סתם מכוערות
פחד.
בעצם זה יכול להיות שרק הלסביות, כאילו שאני שבכלל הסתכלתי להן
על  הפנים, בשבילי כולן אותו דבר, גוף חמים שעוזר לך להעביר את
הלילה בסבבה, ובבוקר צריך לשלם לו למונית.
ת'אמת היתה לי פעם אהבה אחת גדולה, חשבתי להתחתן איתה, עד שהיא
ברחה למקסיקו אם השמוק מהדירה ממול.
המכתב שלה היה ממש קצר, מילה אחת ליתר דיוק.
"תתבגר".
וככה, בוקר ערפילי אחד קמתי לעולם בתור רווק, מוכן שוב לכבוש
אותו.
זה היה ממש חבל שהוא הכריז עלי מלחמה ראשון. זה כמו קרב
מהסרטים המצוירים האלה, שאתה מרביץ מכה ישר לפנים שלו, אבל
מתברר שהוא בעצם איש גומי, והאגרוף שלך חוזר איך ופוגע לך
בעין? ככה אני מרגיש לפעמים. כרגע אני מרגיש כאילו שלחתי אליו
בעיטת קרטה עצבנית לאזור האשכים.
זה ממש כואב, אני חושב שאני אלך להשתין, אני מאוד מקווה
שבניגוד לסרטים לא יפלו לי שני אגוזים מהג'ינס כשאני אפתח את
הריצ'רץ'.
אני אוהב את הצליל שלו, ה "זיייפפ" המהיר הזה שהוא משמיע.
זה מזכיר לי מכוניות מרוץ מהירות, מאלה ששמו להם מנוע טורבו של
טיל אטומי, והן מסוגלות להקיף את העולם בחמש דקות.
ההרגשה של החוסר שליטה, של האנדרנלין שעובר בך, הזעזוע שהגוף
שלך עובר בשניה לפני שאתה מתרוקן מכל הצרות ע"י צרחה אחת ארוכה
שנמשכת ולא נגמרת, זה משהוא מדהים.
ולחשוב שכל זה מצליל אחד קטן שאני שומע בשרותים. אבל זה העולם
שלי, יש בו את הצלילים שלי, את הריחות שלי, ויש בו את עצמי,
שזה מן הסתם הפרט המרכזי בו.
תמיד אחרי שאני מקיא אני מרגיש עייפות כזו, הרגשה של שלווה
מוזרה שאתה יודע שמחר בבוקר אתה תתגעגע אליה, כי הראש שלך
יתפוצץ מהכאב ראש שירקוד לך במרכז המצח.
ולא משנה מה תעשה, הוא ינגן לך כמו אלפי גיטרות, כמו נגן בס
שפורט לך על העצבים, אחד אחרי השני, יוצר לך קונצרט של כאבים.
ואם אתה מנסה לעצום את העיניים אז בכלל אתה מרגיש כאילו אתה
מתהפך, והכל הופך לעיסה לא ברורה שרועדת מולך, מזכירה לך את
הג'לי האדום שאתמול אכלת.

אך אני מרגיש בעננים...

נסיתי פעם לכתוב סיפור.
היו שם השטן, אישתו והמאהבת, אבל אחרי חמש דקות נגמרו לי
המילים, והסיפור עצמו סתם לא היה מוצלח. זרקתי אותו לפח,
ולפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי גומר אותו.
אולי זה היה הופך לרב מכר, אני הייתי הופך למפורסם, ואז היה בא
הסרט, והתמלוגים, ואני כבר לא הייתי נמצא בחור הזה, בפינת
ז'בוטינסקי במרתף, כשמסביב יושבים אנשים רדודים, שלא שמים לב
לעובדה שהם חיים. אני יכול להיות פילוסוף מה זה מרגיז כשאני
רוצה, אני יכול לשבת מול אדם ולזיין לו את השכל במשך כמה שעות
טובות. זה אומר שאני יכול להיות פוליטיקאי.
מגניב.
מצד שני בסוף כולנו או אליטות או אספסוף, וזה נשמע לי מאוד
משעמם להיות שייך כל החיים שלך לקבוצה אחת. אני חושב שאני פשוט
אשתוק, ואתן לצלילים שמסביב לחלחל לי לוורידים, להרעיד לי את
העצמות.
אני נותן לעצמי להכנס לאקסטזה רוחנית ממוסיקה, זה כמו מדיטציה
כזאת, אבל רק כשאתה באמת שיכור ובאמת מוקף רמקולים אתה יכול
להגיע למצב הזה, שבו אתה מרגיש כאילו העולם נמצע תחת ידך, ואתה
יכול בלחיצה קטנה להרוס אותו.
אבל ככה בעצם אתה תהרוס את עצמך... הממ... פרדוקס מעניין לכל
הדעות, אני בהזדמנות אשב אם מישהו ואדון איתו.
אבל לא כרגע.
כרגע אני סתם מרגיש מגעיל. מתפוצץ לי הראש, אני רואה כפול,
ומשום מה נראה לי שהבלונדינית שיושבת על הבר עושה לי עיניים.
מה זה אין לי זין לגשת אליה.
אני חושב שאני אצא עכשיו לטיול, כשאני אחזור אז נראה מה אפשר
לעשות אם עצמי.
מלצר!!! שש בירות בבקשה!!!