היה זה יום אביב נאה, השמש פרחה לה במרומי רקיע נטול-עב,
וכשרון בליבם ואת בידם, יצאו פועלי מחלקת המים של עיריית ראשון
לציון, מאותו המקום בו יוצאים פועלי מחלקות המים של עיריות
בינוניות למסעות ההרס שלהם, וחפרו את המדרחוב. בתחילה היו
הפועלים הציונים עובדים חרש, בסמנם ככלב שקדן במיוחד את
הטריטוריה המיועדת בסליל צהבהב סביב-סביב, אך עד מהרה תקתקו
פטישי-האויר תיק-תק תיק-תק, ודום-דום, דום-דום המו הקרדומים
שעל הטרקטור הקטן והמתנייע את שירם הנאצל והקדום. המדרחוב,
המשתפל על גבולו של גן-התמרים העתיק, מחלקו העליון של רחוב
רוטשילד, שאוירת קודש אופפתו בצילו של בית-הכנסת הגדול שבראשו,
ועד לפגשו את חלקו הארצי והמזוהם יותר של אותו רחוב עצמו,
בנשקו להרצל בתוך ענן גדול ותמידי של נפיחות-אוטובוסים כהות,
נחרד מסייסטת-רבצו התמידית בתמיהה מאופקת: מה זה לפתע מצאו
נמלים פעלתניות וחבושות קסדות פלסטיק אדומות אלו עניין בו,
ואיזה אוצר הן עמלות לפלות מקרביו הנושנים.
תהו גם בעלי-החנויות, איכה העזה עיריית המושבה לעשות להם כדבר
הזה טרם הפסח, הרימו גבה מספר עוברים ושבים, אך עד מהרה הניחו
בחורינו המצויינים את אשר הניחו בבטן האדמה, ערמו את החול
הרטוב, ריצפו מחדש בזריזות לא אפיינית לעובדי-ציבור, הרימו
בלטה סוררת למען השב קופסת-כלים אובדת לבעליה החוקיים, שבו
וסגרו הכל היטב ונעלמו אל השקיעה כאילו לא אירע המעשה מעולם,
ואף בטרם יצאה הלבנה. רק עננה קלה של תזזיתיות שעוד ריחפה
זמן-מה בינות לכסאות בית-קפה מנומנם העידה על שנתרחש, וגם היא
נתפוגגה לה עד מהרה. שב המדרחוב אל שגרתו המכסיקאית הרופסת,
לתפארת מדינת ישראל, ולא ידע מה צופן יום.

חלפו מספר ימים. נשתכח המראה מן העוברים וגם מן השבים. פתע
חזר, ובמשנה עוז. לפתע קודחים במרץ מחודש במדרחוב, שוב נוברים
בבני מעיו. מתעניין בעל חנות לבגדי נשים-מאותגרות-מרחבית,
ונענה: "חברת חשמל. כאן עובדים, נא לא להפריע, אדוני".
אז לא הפריע. רק ניגש, ככה, לשאול, בעיריה (שלמרבה המזל ממוקמת
ממש במרכז המדרחוב). נענה במשיכת-כתף מפוהקת של פקיד שהתחנך על
מסורת חוסר-המעש התמידי של השירות הציבורי הבריטי המפואר, זכר
למנדט הקסום שאיננו, ולא יסף: צריך לחזור אל העסק. אבל העסק
קצת מת היום, יען כי המאותגרות לא בקלות מדלגות כיעלים מעל
הררי הבלגאן ובינות לגלילי הכבלים הגלולים, וגם כשיצא אותו
היום נותר המדרחוב בפתחונו, והפועלים נעלמו באופן מסתורי,
כאילו אין זכאי המקום למנוחת-לילה הגונה לאחר ניתוח-היום,
וכאילו אין מחר.
אבל מחר יש. והוא בא, להפתעת כולם, למחרת בבוקר, ועמו אותם
הפועלים ממש, במצברוח מלחמתי-משהו, אם גם החלטי - בתוך שעתיים
בלבד סיימו מלאכתם, סגרו והלכו. אך, טרם יבש הצמנט, ולמרבה
חרדתם של הדיירים התמימים, עוד אלו הולכים ואלו באים - מחלקת
הגאז. שוב חופרים באון ומניחים בגאון, והפעם כפולה המבוקה
שבעתיים והמבולקה גם, כי ז'אנק, שיושב תמיד בשח-מט של הרוסים
בגן העיר הצמוד למדרחוב ושותה וודקה כמו מים וכולם בראשון
מכירים אותו בתור אחד שלא צריך להתעסק איתו, לקח כמה חבר'ה
טובים ומחוסרי עבודה ובא לראות מה קורה, זאת אומרת לעשות סדר,
זאת אומרת עוד יותר בלגאן. אבל הקודחים לא שומעים אותו, גם להם
קסדות פלסטיק על ראשיהם (הפעם צהובות), וז'אנק צועד קוממיות
הישר אל בנין העיריה, תופס את המעונב הראשון שרואה ודורש לדעת
מה נהיה פה ומי נתן ככה ואיך בכלל.
במקרה לחלוטין, המעונב הוא אינג' ג. שלמונים, מהנדס העיר,
ולמרבה הפלא נוגעת תחינתו של ז'אנק אל לבו הגדול ואין זעקת
הציבור נופלת על אוזן ערלה, ובאקט של מחוייבות-לאזרח שמפתיע גם
אותו-עצמו פונה ג. הישר אל משרדו של ראש העיר, ט. אחרי-החגים,
ומסביר לו את חומרת המצב ואת השלכותיו האלקטורליות האפשריות.
אחרי-החגים לא טיפש הוא, לא בכדי זכה והגיע למעמדו המכובד
בעיירת-בננות מופלאה זו, וחיש-קל הוא מאסף סביבו פגישה בהולה
של מיטב המוניציפאלים, כולל נציגי המחלקות הסוררות וז'אנק.
כלומר, הוא לא ממש אוסף את ז'אנק, ז'אנק פשוט נמצא שם ולך תגיד
לו אתה ללכת.

רבים קצת בישיבה. צועקים. טוב לשחרר קיטור לפני החלטות חשובות,
אך מקטרת השלום מתעכבת. אמנם את הטומהוק קברו כבר (הקסדות
הכחולות, מהחשמל, בטעות) אבל תיאום בין הנציגים השונים קשה
להשיג. אחרי-החגים משקיט את כולם, ומנסה למצוא את ימינו ושמאלו
-"מי עובד שם עכשיו?"
לאחר כמה דקות (שלמונים יורד לשאול) מתבררת התשובה: החשמל. הם
שוב קודחים, הגאז לא סיפרו להם על הרפתקאתם הלילית, אבל לדעתם
החשמל צריך להיות למעלה.
"וזהו?"
לא. הגאז גם דפקו איזה שיבר של המים וצריך לתקן, ואם מתקנים אז
למה לא להניח עוד קצת ובכלל לסדר שם, למטה.
אבל זהו. שמחים וטובי לב, מאושרים מהספק העבודה האדיר, הולכים
משרתי הציבור חברי מועצת העיר לישון שנת-ישרים, שמופרעת רק
טיפה לקולות נפץ דחפורים המנסרים באויר מכיוון המדרחוב
המיוסר.
"מה הפעם?" כך ראש העיר, בישיבת חירום נוספת (אותו הרכב, ז'אנק
גם).
"גאז".
"לא גמרו כבר?"
"לא, גאז אחר. קודם היה בישול, עכשיו חימום".
"לא אותו דבר?!"
"עושה רושם שלא, אדוני".
"אבל למה לא דיברו קודם?"
"הם ברוגז."
"מה ברוגז? מהיכן הם בכלל, ראשי המחלקות האלו?"
"בישול החותן שלך, חימום קוזין רחוק מצד האשה, אדוני".

וכך הלאה. לא עבר יום מבלי שהצטרף מישהו אל ההילולה. פותחים
וקודחים, מניחים, מזיזים, סוגרים ושוב פותחים. ביוב היו שם כל
הזמן, מסתבר, מחכים לשעת כושר שנזדמנה להם כאשר מים שכחו לסגור
בפעם השלישית. אחר כך באו בזק ובעקבותיהם הכבלים, רשות העתיקות
והאגודה לתרבות הדיור. שוב חשמל, ביוב, "מצדה" חיפושי נפט,
ביוב. גאז חימום, ארגון-הגג של הועדים הבלתי-תלויים לחשיפת
אוצרות הנאצים וזהב סתם, נשות "הדסה", גאז בישול, הזוג
רוזנשטיין, מים...

ישאל עצמו ודאי הקורא הנבוך, כיצד הגיעה לסיומה פרשה מדאיגה
זו, והאם חזר המדרחוב לשקט השליו שלו מימים ימימה. איאלץ
להכזיבך, קורא יקר. בעוד אתה מרפרף על פני שורות אלו, נאבקים
כוחות עלומים בקטקומבות חדשות הסוערות במעבה אדמת-המדרחוב של
ראשון לציון, שלא מדרכה ולא רחוב הוא כבר זמן-מה. חמושים
במעדרים, מלגזות וסתם בציפורניים חשופות, הם טומנים שם גלילים
עבים של ניילון וסלילי חשמל, פרופילי אלומיניום ואפילו אפיקומן
אחד, טומנים עמוק ובטוח להצילם מפני החופרים אחריהם לדלות
ולהחליפם באחרים, טובים יותר. ואם תדרים יום אחד מכיוון
בית-דגן, דרך רחוב הרצל בואכה האחות הקטנה נס-ציונה, אל-נא
תתפלא למראה ענן הטיט הלבנבן השורה דרך-קבע מעל מה שהיה פעם
המדרחוב הנפלא של אם המושבות, אחד משבעת פלאיה, שייגלה לך
בהביטך קדמה בערך במחצית הדרך. זכור נא כי בא הטיט להזכירך את
הסבל שהיו סובלים אבותיך במצרים, וכי גם אם אתה יושב בטח על
אדמתך, טרם שלמה המלאכה.