לילדה שרוצה לברוח,

השתיקה המביכה ההיא, תיחרט לעד בזיכרוני ואהיה שקרן אם אכחיש
זאת, או אם אדחיק פרט כלשהו בקשר ליום ההוא, היום בו הוחלט
סופית שאשים קץ לחיי.
זה לא כה פשוט, הרצתי זאת בראשי אינספור פעמים, אבל זה לא היה
זה, לא הפיתרון, לא המנוחה המיוחלת, זה אף לא היה בגדר בריחה
מטופשת וחסרת כל הגיון בסיסי, זה היה יותר משגוי. זה לא התאים
לשום דבר וכמה שארחיב על הנושא כך הוא יתערפל יותר ויותר ולא
אמצא את המילים.
מה שכן, עכשיו אני יודע שהגיע הזמן ובאותו היום שהבנתי זאת,
היה כבר חבל תלייה יפה מונח על שולחני, כמה סכינים, תרופות,
ואפילו מזרק למקרה שיחשקו ורידיי באותה בועת אוויר שתלחץ אותם
מפעילות הלב התמידית, הפועמת.
כל דבר שעלה בדעתי הובא אל חדרי, שאבצע את המטלה שעליי לבצע,
את הדבר אותו החלטתי לעשות.

עכשיו, שבועות רבים לאחר מכן, איני יודע לומר בוודאות מה גרם
לי לחשוב בצורה כה מעורפלת ואני באמת לא מבין, עד כמה טעות כה
קטנה יכלה הייתה לגרום לכזו מפולת.
ואני יודע, אני יודע שאכפת לך ולכן אני כותב זאת לך. את חלקיק
אותו יום אפרורי, ובאמת אני מניח שזה יפגע בך בצורה עמוקה.
חלילה לי מלפגוע בך, פשוט זה העניין הזה, את מבינה?
העניין הזה שאני לא רוצה שתמותי לי...

שלך,
תמיד, ואוהב, בכל ליבי, ומקווה שיגיע היום שבו תפני אליי
לעזרה.
את המלאך שלי.