פעם, מזמן, ביקשת שאבטיח לך. את האמת, את כל האמת, רק את האמת.
עמדתי בהבטחה שלי חצי שנה לערך, ואחר-כך כבר לא ראיתי אותך
יותר. אלו היו ששת החודשים המאושרים בחיי. מוקפת באמת הזאת,
מוקפת בך, שיודעת אותה בלי שאסביר.
ואחר-כך כבר לא נפגשנו. בטלפון, אחת לכמה חודשים, סיפרתי לך
שרע לי, שבודד לי. ואת סיפרת לי את אותו הדבר.
האמת, מעולם לא שיקרתי לך. לפעמים דווקא רציתי לשקר, אבל ידעתי
שאת תראי את השקר שלי. תביני אותו לפניי.
רק האמת. אותך אני לא יכולה לרמות. עם השנים והמרחק הפכת לקול
המצפון שלי, לפסיכולוג שלי,  לכותל. אמרת לי שאני קול השפיות
שלך.
כל האמת. ענן שחור משתלט לי על הבטן, ואני לא יכולה לשתף אותך
בו. הוא גדל. אני יכולה לספר לך הכל, מלבד על הענן. אבל הענן
הזה הוא הכל.
אני יודעת שתביני אותי. אני יודעת שאת מכירה היטב את הענן הזה,
שלי. אני יודעת שתמשיכי לאהב אותי, אולי אפילו תאהבי אותי
יותר. אבל אני לא מסוגלת.

פעם, מזמן, ביקשתי שתבטיחי לי. הבטחת שלא תרשי לי לשקוע בתוך
הסודות של עצמי. והיום, אני מתחננת אלייך- תקיימי.