הזמן עובר, הימים חולפים,
העולם מתפורר, ואני בעננים,
מביט החוצה, לא מבין מה קרה,
הכל כרגיל, אבל הכל השתנה.

עוד זריחה פשוטה,
שנראית טוב מאי פעם,
עוד חיוך שעלה,
כאילו חלף הזעם,
ואני, שקט מבחוץ, שקט מבפנים,
הרגש הקיים, רק הולך ומעצים,
הראש נקי ממחשבות,
ובניגוד לתמיד,
אני, רק רוצה להיות...

שוב נזכר באותו ערב,
באותה שמחה טהורה, שריחפה בחדר,
באותה נשימה ארוכה שלקחת,
שגופי, נגע בשלך,
באותה האש שהשתוללה שם בפנים,
ברוגע ובנעם, שהיו על הפנים,
התנתקות מוחלטת, טירוף חושים,
הכו בי, ליטפו אותי, ואת ליבי שהפעים,
הכל נראה יותר פשוט, יותר אמיתי,
ואת עוד שם, מצחקקת בנפשי.

הסכין והמוות, כרגע נעלמו,
אני נזכר בגורל, יודע שיחזרו,
אבל תמיד אזכור ואפנים,
שהחיים זה אוסף של רגעים,
אוסף גדול של זכרונות,
וערמה כבדה של רגשות,
הכל נאסף, בדיוק מושלם,
נשמר בפנים, קרוב אלי, רחוק מכולם,
ולך אהובה, תמיד ישאר בלב,
מקום חבוי וקטן, שאני כל כך אוהב.