תמיד הדברים הקטנים, הרגעים האלו של היום יום.
הטלפון, שמצלצל פתאום, מחדד את השקט.
או הרוח, מבעד לחלון, שמזיזה מעט את הוילון.
והתזוזה הזאת, הרכה, השקטה- צורמת,
כי אין פה אף אחד מלבדך שיזוז. רק את והרוח.
גם את כמו הרוח, לא שייכת לאף אחד.
גם את לא מוצאת מנוח.
קמה , יושבת.
את כמו עלה נידף ברוח.

זה הרגעים האלו, הדקות שעוברות כשאת לבד.
כל כך הרבה דקות. ואת לא זוכרת אף אחת מהן.
הרי כולן אותו דבר.
מנסה לחשוב על דקה זו או אחרת,
אבל כל מה שעולה הוא מן תמונה של שממון, חידלון, ריק.
ובתוך כל השיממון הזה, הדקות שהיית איתו.
כל אחת מהן ברורה, חזקה, זוהרת.
כל דקה היא עולם ומלואו.

זה הלילות, הלילות הארוכים.
בהם את מבינה את המשמעות של החיים.
הרגעים הקטנים של היום יום.
הלבד שלך.
הדקות שאת כן זוכרת.
הרוח.