אי - שם, במרחבי הנגב, בזמן כלשהו באמצע השבוע, אתה מחליט
החלטה גורלית שלמובילה אותך מרחק רב מן הפלוגה...
אתה נכנס אל תוך הג'יפ, רוכס את הקסדה ומהדק את חגורת הבטיחות.
לחיצה קלה על מתג ההנעה תוך פמפום אגרסיבי על דוושת הגז והג'יפ
כאילו מתעורר לחיים.
משב הרוח על שמשת משקפי האבק, ריח הפודרה עולה מתוך הבנדנה
שמוצמדת לפנים, המיית המנוע המקרטע על דרכי העפר, הפלוגה
מתרחקת שנות אור ואתה בשלך, לוחץ שנית על דוושת הגז, זמזום
הקשר התמידי מופר בקריאות "גנן, גנן" אך אתה בוחר להתעלם
ולהמשיך בדרכך הרחק הרחק...
דרך העפר מתעקלת ימינה, עוקפת שלוחה ויורדת בוואדי למטה ואתה
איתה ממשיך.
לפתע עוצר.
אתה מדומם את הכלי מתחת עץ שיטה מזדמן ועוצר את המרוץ אחרי
הזמן.
שניים וחצי צעדים ואתה לוקח שאיפה ארוכה ומריח את אויר החופש,
הרוח מנשבת על צמרת עץ השיטה - כאילו מסכימה עם כל מחשיבותך,
פרס תועה גם הוא מצטרף לאווירת החופש והשלווה, לחיצה על מתג
הכיבוי של מכשיר הקשר משלימה את התמונה.
החגורה משתחררת, ואיתה צונחים המכנסיים, מצב כריעה והרקטום
כאילו מתיישר מעצמו ומשחרר את המטען העודף שנצבר במשך שבוע
ימים, שבוע ימים של לחץ ומצוקה, שבוע ימים של עבודה מתישה,
שבוע ימים של מזון שימורים - לוף, טונה, תירס ושאר חבריהם
לקופסה, שבוע ימים של חוסר זמן ואפילו לשינה.
המטען ממשיך לרדת והרוח מנצלת את ההזדמנות ומלטפת את אחוריך,
צמרמורת עולה בגבך,
אתה נאנח, מעיף מבט אל עבר השמיים
כמה שהחיים יפים....