הסיפור הוא הקבלה לספר: השחף ריצ'רד באך

חלק ראשון
יוני ישב בחדר שלו בבית משוגעים, זה היה עוד בוקר רגיל כמו כל
ה-15 שנים בהם החליטו שליוני יש בעיה של דמיון.
הכל התחיל לפני 16 שנים, יוני היה בן 10, הוא בא לאמו ערב אחד
ואמר לה: "אמא, את טיפשה! אני לא!", אמו של יוני רתחה מזעם, כי
אף פעם יוני לא דיבר אליה או לאף אחד ככה, לפחות לא בנוכחותה,
היא הסבירה לו שזה לא יפה לקרוא לאנשים ככה או בכלל לקלל, אחר
כך היא עוד יותר התעצבנה שחבר שלו אמר לו להגיד לה את זה החבר
שיש לו בגדי אביר, היא לא רצתה שיהיו לו חברים מוזרים, היה לה
עבר עצוב מקרובים עם חברים מוזרים, זה העלה לה זיכרונות,
יומיים למחרת הוא בא אליה בפחד ואמו שאלה: "מה קרה חמוד?",
והוא אמר: "אהה.... אמא.. את... טיפשה, ואני לא! גם אבא טיפש",
לאט לאט יוני החל תוך כדי דיבור להרים את קולו עד לצעקות:
"וסבא טיפש! וסבתא טיפשה, ודוד יעקוב טיפש! ואחותך!, אחותך לא
טיפשה, היא תמיד עשתה מעשים נכונים...", אמו של יוני יצאה
מההלם שהייתה בו ונתנה לו סטירה ואז נפלה על בירכיה והחלה
לבכות, יוני רץ לחדרו בוכה, ואמו קמה ועדיין בכתה, כל מה שהוא
אמר לה היה נורא, אך אחותה היה הדבר ששבר אותה, כשהייתה בת 12,
המשפחה שלה הייתה בבית מלון, התאבדה באותה חופשה, היא קפצה
מהקומה ה-17 של הבניין, המשפחה הייתה שבורה, הם תמיד ראו שיש
בה משהו שונה, היא הייתה מסתגרת בחדרה, זורקת ספרים דרך החלון
ועושה דברים מוזרים בלי סיבה, וגם החברים שלה היו מוזרים, אך
מאז עברו 30 שנה, ועדיין כואב לה כל פעם כשמזכירים לה את
אחותה, ועוד במה שאמר לה בנה.
לאחר אותו מקרה, היא פנתה לפסיכולוג, הוא הפנה אותה לפסיכיאטר
ואחרי שיוני צרח עליו שגם הוא טיפש, בדקו אם יש לו בעיות
שיגעון מסוים, מצאו שיש לו דמיון חריג, אמו של יוני הסכימה
שהוא יהיה במוסד לילדים, שזה מקסימום עד גיל 17, אבל אם משתפים
פעולה, משתחררים תוך חצי שנה, ככה אמו האמינה שזה יעבור, אבל
יוני שרף שם את כל המטבח כשניסה  להעיף את המחבת באוויר, אז
העבירו אותו למוסד לחולי נפש צעירים, שם הוא זרק ספה דרך
החלון, בבירור אחר כך הוא טען שניסה לגרום לה לעוף, הוא אמר
שחבר שלו אמר לו לעשות זאת, החבר שלובש בגדי אביר.
כשהיה בן 16, העבירו אותו לבית משוגעים לנוער בוגר, בבית
המשוגעים לנוער, כשנכנס לחדר האוכל ופגש את כל שאר המשוגעים, 5
משוגעים שבפלא היו עם אותה בעיה כמו שלו, קפצו ואמרו: "הוא
הגיע! עוד אחד הגיע!", הרופאים הפרידו אותם, כי החמישה היו
בעייתיים, הם היו על תנאי לבית משוגעים רגיל, שהוא לכל הגילאים
ומשם, אין הרבה דרך חזרה, אין הרבה עתיד בעולם, אך יום לאחר
שהפרידו אותם מיוני, יוני רץ לחדר שלהם באמצע היום, למרות שלא
יכל לדעת איפה הוא נמצא, הוא הצליח למצוא את החדר מהר, הוא
דיבר איתם והם קבעו שבלילה מתגנבים ונפגשים במרתף, כי שם אף
פעם לא מחפשים, ובערב, כולם באו, הם התחבקו משמחה, והחלו לדבר
בלחש ביניהם, בינתיים, אחד השומרים שם לב שהם לא נמצאים בחדרם,
כולם חיפשו אותם ופתאום, החל לפעול אזעקת השריפה, והעשן עלה
מהמרתף, השומרים מהר השתלטו על השריפה, השריפה הייתה מבובה
בצורת אדם, הם שרפו לה את הרגליים, למחרת, זימנו אותם לפגישה
עם מועצת המנהלים הבכירים, הם נכנסו לחדר, ודיברו אחד עם השני,
מתעלמים מהמועצה, ואז קרא ראש המנהלים: "יוני, יוני והחבורה!,
התייצבו במרכז בחרפה, לנוכח מה שעשיתם!", היה שקט בחדר, כל
השישה צעדו למרכז, ואז אמר ראש המנהלים: "מה ניסיתם לעשות אם
יותר לי לשאול", השישה החלט להסביר בבלבול, שהם ניסו לגרום
לבובה לעוף, הם לא רצו לסכן את עצמם אז ניסו לחבר לבובה את
הפתילים, ומגיע להם פרס, כי לא סיכנו אף אחד", והמנהל התפרץ:
"להעיף אותה?!, לא נהגת בביטחון, אני לא חושב שיש מה לדון
פה... על חוסר האחריות הפוחז שלכם, על חילול כבודו וסדרו של
המוסד, אני גוזר עליכם, להתפנות לבתי משוגעים שונים, כל אחד
מכם, בתי משוגעים לא לילדים, לא לנערים ולא לנערים מתבגרים,
בית משוגעים רגיל, שם מקומכם, ולא בחברת האנשים הרגילים".

וכך, עבר יוני לבית המשוגעים שבו הוא היום, יושב בחדר שלו, כמו
בכל יום מה-15 שנים האחרונות, רק שבבית המשוגעים הזה, כבר לא
ראה חבר עם לבוש של אביר מאז שסולק מבית המשוגעים לנוער, ולא
ראה עוד חבר גם מאותו יום שבו סילקו אותו לבית המשוגעים הזה,
הוא כל יום, היה קם, הולך לחדר אוכל, חוזר לחדרו, ושוכב שם, כך
כל היום, הרופאים ניסו לדבר איתו, אך הוא לא פצה את פיו, חוץ
מהתקפי עצבים שבו צעק: "כולכם טיפשים!, כולכם טיפשים!, ואני לא
כמוכם, החברים שלי לא כמוכם, אבל אתם כן!".
ויום אחד יוני ישב לו בחדר ונשמע קול מאחור: "תגיד לי, מאז
שנולדת לא לימדתי אותך איזה דבר או שניים?", יוני זיהה את
הקול, , הוא הסתובב, חייך ואמר: "אביר!", והאביר אמר: "אתה
יכול לקרוא לי כריסטופר", ויוני אמר:" לא.. אתה האביר, החבר
שלי, לא ראיתי אותך שנים!", וכריסטופר אמר לו: "רציתי שתנסה
להגיע אליי, שתחזור ללמוד", יוני הוריד את החיוך מפניו והטה את
ראשו למטה: "הפסקתי כבר ממזמן, מאז שלקחו את האחרים, פחדתי
לנסות שוב, לא רציתי שייקחו אותי שוב, שיצעקו עליי, ואתה לא
באת, לא חזרת", וכריסטופר אמר: "אני לא יכול להדריך אותך כל
הזמן, אתה חייב לנסות לבד, אתה מקבל הזדמנות שלא כל אחד קיבל,
אתה בחייך הראשונים, אתה מקבל עזרה, הראשון שמקבל עזרה!, אתה
חייב ללמוד, לחזור, הייתה לך בעיה אחת", כריסטופר נעלם, כלא
היה, יוני צעק: "אביר!, חבר!.. אני אלמד, אסור לי לבזבז רגע,
אני אלמד יום ולילה, אני לא אישן, לא אוכל, אלמד, אתקן את
הטעות", יוני חשב מה הייתה הבעיה שלו בפעם הקודמת, הם בנו את
הבובה, היא הייתה מושלמת, אבל מה לא היה טוב הפתילים, מה שגורם
לעוף, הוא חשב כל היום, ישב על המיטה ורשם כל פריט קטן שממנו
יכולה לצאת הטעות, הוא כתב כל דבר, כל חלק במבנה של הבובה, כל
סנטימטר בפתיל, כל דבר שהצית אותו, הוא החל לכתוב, ועברו ימים,
שבועות, הוא כתב על 12 מחברות ולא הצליח להבין, כי בכל מה
שכתב, לא הייתה שום טעות, שום דבר, הוא ישב וחשב ואז, הגיעה לו
המחשבה המוזרה שהפנתה אותו, הוא חשב, אולי, לא צריך פתיל, אך
כמו ששניה הוא הפנה את מחשבותיו מהמחברות למחשבה הזו, כך הוא
עזב אותה, הוא חשב שזה רעיון משוגע, טיפשי, והוא המשיך לקרוא
את המחברות שלו, לראות, אם שכח משהו, יום אכל, יום לא, לא בגלל
שהכריח את עצמו, אלא בגלל ששכח, הוא עסק רק במחברות, בלמידה,
הרופאים, נתנו לו לעשות כל מה שבא לו, מבחינתם, אין לו יותר
התקפי עצבים, אז חל שיפור, ואז, שבוע אחרי המחשבה הזאת שלו,
הוא חשב שוב, אבל אני משוגע, ובשבילם, מה שאני עושה זה טיפשי,
האם עליי לדחות מחשבות מהסיבות שכולם דחו אותי?, פתאום, הופיע
שוב כריסטופר ויוני צעק: "האביר!, חבר!, התגעגעתי, אני חושב
שאולי לא צריך פתיל, אולי אפשר לעוף לבד, אבל, אני לא יודע"
וכריסטופר אמר: "זאת הסיבה שחזרתי, להגיד לך שסוף סוף חשבת על
המחשבה הנכונה, והכל במחשבה, אתה חייב לנקות כל מחשבה שאומר לך
שאתה לא יכו לעוף, על מנת לעוף, עלייך לפתוח בידיעה כי כבר אתה
יודע לעוף" יוני בהה בכריסטופר המום, מיליוני מחשבות עברו לו
בראש, ופתאום כריסטופר שוב נעלם, יוני חשב לעצמו כי הוא חייב
לחדול מלראות עצמו לכוד בתוך גוף מוגבל, וחייב להפסיק לחשוב כי
על מנת שיעוף הוא צריך כנפיים, מי אמר שצריך לפרוס כנפיים,
ציפורים פורסות כנפיים כדי לעוף, בני אדם,  פותחים את דרך
המחשבה, יוני החל להאמין כי הוא יכול, והחליט כי הוא מסוגל
לחדור מגופו ולעוף, הוא היה בקומה השניה, והוא פתח את החלון,
מתחתיו היו עצים ובריכת דגים, רק לא היו שם דגים, היה חצי מטר
של מים, והקרקעית הייתה אדמה, הוא עצם את עיניו ונשען קדימה
ואז ניתר מהחלון לחלל האוויר בחוץ, הוא הרגיש כי גופו תופס
מהירות ואז הרגיש חבטה, הוא נחת בקרקעית הבריכה, הרופאים פינו
אותו והוא שכב על גבסים 4 חודשים בבית החולים, אחר כך, העבירו
אותו לחדר ובו חלונות עם סורגים, הוא ניסה להבין מה הייתה
הבעיה, הוא ישב וחשב על הבעיה שהייתה לו בניסיון לעוף, כמה
פעמים אפילו איבד את האמונה כי הוא יכול לעוף, אך הוא התעלם
מהעובדה שהוא עושה מעשה מטורף, טיפשי, ואז, לילה אחד, הוא ראה
את המפתח לדלת שלו על המנעול מבפנים, הוא פתח את הדלת והחל
ללכת במסדרון בשקט, הוא עלה לקומה רביעית, ונכנס לחדר שהדלת
שלו הייתה פתוחה, ולא היו בו סורגים, ואז הוא אמר לעצמו שבפעם
הקודמת הוא חשב לעצמו שהוא יכול לעוף, עכשיו הוא יעוף, כי הוא
מאמין שזה אפשרי, הוא עמד שוב, על עדן החלון, עצם את עיניו,
וניתר, הוא החל שוב להרגיש את המהירות שהוא צובר, ועברה שניה,
עברו עשר שניות, והוא פקח את עיניו וראה שהוא באוויר, ופתאום,
הוא החל ליפול, הוא עצם שוב את עיניו, הוא לא רצה לראות את
הכישלון, ולראות את הכאב שמצפה לו בהתרסקות.

חלק שני
כשעצם את עיניו הוא ראה שחור, ופתאום, השחור הפך ללבן, הוא
הרגיש אור חזק שמופנה אל פניו, ולא הרגיש טיפה של כאב, הוא פקח
את עיניו, וראה את השמיים, רק בלי עננים, הוא לא הזיז את הראש,
רק הביט בשמיים בלי העננים ואז דמות עברה מעליו, זה היה
כריסטופר: "אני רואה שהצלחת", יוני לא צעק כמו בכל הפעמים
הקודמות, הוא אמר בקול חלש: "נכשלתי, התרסקתי", כריסטופר צחק
ואמר: "נכשלת? אתה כשרון, אני נהרגתי 782 פעם לפני שהגעתי למה
שאתה הגעת, אתה עפת, בחייך הראשונים, בלי למות פעם אחת, כמובן
שאף אחד לא מצליח לעוף יותר מ-10 או 20 שניות", יוני היה המון
עוד ושאל: "למה השמיים ריקים מעננים?", וכריסטופר אמר: "כי אתה
נמצא עליהם", יוני הזיז את ראשו וראה שהוא על ענן, הוא ראה
הרבה אנשים, כולם הולכים, שלמים עם עצמם, חלק מסתכלים עליו,
כמי שהצליח להגיע לעננים מבלי למות, לרגע הוא חשב שהוא ראה את
אמו, אבל התעלם מכך, כי כריסטופר תמיד אמר לו שאמו היא טיפשה,
הוא המשיך ללכת וראה שוב את אמו, הוא רק אליה, וכשהתקרב ראה רק
אישה שדומה לה, ואמר: "סליחה", "יוני", אמרה האישה, יוני שאל:
"אני מכיר אותך?", והאישה אמרה: "היית אמור להכיר, בפעם
הראשונה שאני ניסיתי לעוף, קפצתי מהקומה ה-17, ונפלתי, הייתי
אז אחות של אמך, הגעתי לעננים רק אחרי 921 ניסיונות", ויוני
אמר: "אז את דודה של אמא שהתאבדה! כלומר, לא התאבדת, ניסית
לעוף", והיא חייכה אליו ואמרה: "אז זה מה שהחליטו שקרה לי,
יוני, אני כל כך שמחה שאתה פה, אני מקווה שיהיה לך עתיד טוב",
יוני הביט בה לרגע ואז רץ וחיפש את כריסטופר, הוא חיפש אותו
בין כל האנשים וכשמצא אותו שאל: "אני צריך תשובות, איפה אני,
איזה עתיד יש פה, זה גן עדן?", וכריסטופר אמר: "ממך ציפיתי
שתבין כבר, אין דבר כזה גן עדן, אתה לא מת, אתה חי, יותר ממה
שהיית אי פעם, והעתיד שלך? ללמד אנשים לעוף כמה שיותר זמן, פה
ההתרסקויות רכות, הן על עננים", יוני התפרץ לדבריו של כריסטופר
ואמר: "למה להתרסק?", וכריסטופר אמר: "ראית שמתרסקים אחרי כמה
שניות" ויוני אמר: "לא למדת משהו מכל השנים שאתה איתי? אם אפשר
ללמוד לעוף לכמה שניות, אפשר ללמוד לעוף לנצח ומי יודע עוד מה
אפשר ללמוד", כריסטופר חייך ואמר: "אתה... אתה באמת משהו
מיוחד, נראה לי מהיום נלמד עוד הרבה ממך".