כשתקום לא תראה אותי. אני בחרתי ללכת, לעבור לעולם שכולו טוב,
כך אני מקווה לפחות. שלא סתם ביזבזתי 23 כדורים... השארתי לך
מכתב מונח על השולחן..
"אלוהים התקשר להודיע שצריך עזרה שם למעלה, אז חשבתי לעצמי
למה לא? אולי באמת הגיע הזמן לעזור לשם שינוי".
אני אוהבת לעזור..אבל רק לא לעצמי.
כנראה החיים לא נועדו בשבילי. הם פשוט גדולים עליי.
רוב חיי אני רק מדמיינת וחולמת. מנסה לבנות לעצמי צורת חיים
שתתאים לי. אני לא רוצה שאנשים יכירו את החולשות שלי..את מה
שמסתתר בתוכי..
"אל תהיה עצוב, אסור לך לבכות עליי. אני לא אתן לך. אני סתם
בזבוז של רגשות..אני פוגעת באנשים ואפילו לא שמה לב, או שפשוט
אני בוחרת להתעלם. אני בן-אדם רע, אני לא רוצה לפגוע יותר באף
אחד ובטח שלא בך.
אותך אני אוהבת יותר מכל דבר אחר. תזכור את זה ועל תשכח.
על תשכח אותי.
אני יושבת על הכסא בחדר..כותבת לך מכתב פרידה, שומעת
מוזיקה..מנגינות עצובות של כינורות בוכים..וחושבת עלייך.
אתה יודע שרציתי להיות רופאת ילדים? כן..רציתי...
רציתי גם להיות זמרת, לשיר שירים, ולנגן על גיטרה. אפילו
מפוחית! אבל כנראה זה לא יקרה..יכול להיות שזה פשוט לא נועד
לקרות.
כואב לי. מאז ומתמיד כאב לי. אנשים פוגעים בי, אני פוגעת
באנשים,
אני נותנת לעצמי לקוות לדברים שלא יבואו..אני מכאיבה לעצמי.
ואני בוחרת לשים קץ לכאב."


                                           

וכשאגיע למעלה ואעמוד בשער לבושה שמלה לבנה וכתוספת לכל
המותרות- זוג כנפיים אקבל, אשלח אליך מלאכים בלחישה, הם יעמדו
על אדן חלונך. זוהרים מעוצמתם של קרני השמש, פניהם מלאות עצב
ובליבם שמחה מכיוון שזכו לראות את פניך. שלחתי אותם אלייך כי
פגעתי בך. יחד איתם שלחתי את אהבתי. תרגיש אותה ברגע שיסתכלו
עמוק לתוך עינייך. כקוראים את נשמתך. קול פריסת כנפיהם ילחש את
שמי ברוח..וליבי לא יפסיק להתגעגע אלייך..
אני מחכה לך...לא אפסיק לחכות לך.
אני אעמוד בשער כאשר שעתך תגיע.
אתה המלאך שלי.