פיות זה דבר כל כך קסום, כל כך מושלם...
הן מקסימות.. אני מקווה שייצא גם לכם לפגוש אחת, לי יצא.
זה היה באיזה יום אחד שהייתי ממש ממש בדיכאון, ההורים שלי
בדיוק סיפרו לי שהם החליטו להתגרש. לא ידעתי איפה לקבור את
עצמי, לא היה לי מושג מה אני יעשה.
ידעתי שמעכשיו הכל ישתנה, ששומדבר לא יהיה כמו קודם... הייתי
כל כך עצובה, לא רציתי שהמשפחה שלי תתפרק, לא רציתי שאבא ילך,
או בעצם, אולי אמא תלך?.... אני לא יודעת.. לא ממש הקשבתי למה
שהם אמרו מהרגע ששמעתי את צמד המילים הזה "החלטנו להתגרש"...
בכל מקרה, אחרי שיחה ארוכה ומלאת ניסיונות לעידוד מצד הוריי
הלא תומכים, הלכתי בשקט לחדר והתיישבתי על המיטה.
לא בכיתי, רציתי אבל לא יצא.
נראה לי שאפילו חשבתי שזה יותר טוב ככה, שלפחות עכשיו הם לא
יריבו כל כך הרבה... ידעתי שאני משקרת לעצמי, ידעתי שהחיים שלי
כבר הולכים, ידעתי שמכאן אני רק אתדרדר, מכל העצב והדיכאון
הזה...
אבל אז פתאום שמעתי קול של צחוק פעמוני כזה, מתגלגל.. לא קלטתי
מאיפה זה בא, הסתובבתי בחדר וחיפשתי, לא מצאתי כלום. בינתיים
הצחוק נעלם אבל אחרי כמה דקות הוא חזר, זה היה כזה צחוק שלא
נמאס, רציתי שהוא ימשיך.. חפשתי המון גם כשהצחוק נפסק ואז
פתאום העברתי מבט על המחשב, וראיתי אור לבן לבן, יושב לי על
המסך, זה היה כל כך יפה, לא יכולתי להפסיק להסתכל על זה..
פתאום האור נהיה קטן יותר, אבל אז הוא פתאום גדל לגודל אדם
ועמד לידי, כל כך נבהלתי, זה היה לא צפוי... חיכיתי שיקרה
משהו, הייתה לי הרגשה שאני לא אהיה אותו הדבר אחרי המפגש עם
ה.. לא ידעתי מזה באותו רגע...
האור התחיל לקבל צורה, לא הבנתי מזה, בהתחלה התגלה לעיניי משהו
שנראה כמו לב, אבל הוא היה מזהב, יפה כזה שנראה כאילו הוא מלא
בטוב, ואז הגיע הגוף, גוף כמעט אנושי, ואז, החלק הכי יפה, זה
היה מדהים, הכנפיים, כאלה גדולות ויפות וקסומות, קשה לתאר מה
הרגשתי...
עיניים, פה, אף, אוזניים, הראש הזה, השיער, הכל היה כל כך
מושלם...
אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם ובהיתי, אבל זה היה הרבה זמן...
ואז היא אמרה לי "את לא הסיבה לזה"
לא הבנתי, והיא כאילו קראה את מחשבותיי, אמרה לי שאני לא הסיבה
לגרושים שלהם, שאני לא אקח אחריות לפירוק של המשפחה, שזאת לא
אשמתי... אמרתי שלה שהיא סתם אומרת כדי לגרום לי להרגיש טוב,
אבל ההרגשה שהייתה לי בפנים, הרגשתי בלב שהיא צודקת.. כבר אז
הרגשתי יותר טוב.
היא הלכה והתיישבה על המיטה שלי ואמרה לי דברים כל כך נכונים,
הסכמתי עם כל מה שהיא אמרה, היא הייתה בדיוק כמוני, עם אותם
הדעות רגשות והכל.
ואז אחרי כמה זמן שדיברנו היא אמרה שהיא צריכה לחזור לחדר שלה.
שאלתי אותה מאיפה היא באה, היא חייכה ואמרה לי "מהחדר הימני"
"יש הרבה חדרים ימניים..", ואז, היא אמרה לי את מה שגרם לי
להבין הכל, את כל התעלומה של מי היא ואיך היא כל כך דומה לי,
"החדר הימני בלב שלך, תמיד תזכרי שצד ימין הוא הצד היותר בטוח,
תתחילי את החיים החדשים שלך, עם הורים פרודים, ברגל ימין, תנסי
לראות את זה כמשהו חיובי, תשבי ותעשי לך רשימה של כל הסיבות
למה זה טוב ותמיד תיקחי אותה איתך, לכל מקום ותמיד תיזכרי שאת
מסוגלת לעבור הכל, כי את חזקה, כי הלב שלך חזק.. טוב, אני
צריכה לחזור, מחכים לי..".
וואו, זה היה פשוט מדהים, היא הפכה בשבריר שנייה להמון רסיסים
לבנים, זוהרים שהתפזרו בחדר ומיד נעלמו... כמו באיזה ספר
ילדים...
ישבתי כמה דקות וחשבתי כמה טובה היא, כמה נחמדה ורכה, ויפה,
והכל!, היא הייתה מושלמת כזאת, לא מצאתי בה אפילו לא פגם
אחד...
הלכתי לאמא ולאבא ואמרתי שלא יוותרו על זה, שינסו לתקן ולעבוד
על הנישואים האלה.
זה לא עזר, הם אמרו שהם ניסו הרבה זמן והם כבר לא מסוגלים
לסבול את הריבים והויכוחים...
רציתי לבכות. לא בכיתי. רק ישבתי בשקט וחשבתי לעצמי על איך הכל
נופל עליי...
הסתכלי בחלון, היה שם חתול, פתאום, בלי שום הקדמה, קפץ ונעלם.
נזכרתי בה, נזכרתי והבנתי שהיא איתי כדי לעזור, כדי לעודד.
נתתי לאמא חיבוק ולאבא נשיקה ואמרתי שיהיה בסדר, אחרי הכל גם
להם קשה עם כל המצב הזה...