היא יושבת בחדר שלה, בחושך. מדליקה את הנובלס האחרונה בחפיסה
ונשבעת שהיא תרצח את מי שהמציא את הניקוטין. אם יש בחרא הזה
ניקוטין בכלל. הסדין מלא כתמי זיעה. היא לא רואה אותם כי חשוך,
אבל היא מריחה, והיא מרגישה.
מתסכלת בשקט על האצבעות שלה, אלה שאוחזות בסיגריה, חוטפת מצית
ויוצאת החוצה. בחוץ היא פוגשת מישהו. סתם מישהו נחמד. היא
מזמינה אותו לכוס קפה, עלק. והם יושבים ומדברים קצת.

מדי פעם נפלטות לו קללות, הוא קצת בקטע של סאדו. אבל הרוב, הוא
פשוט מתנשף ממש חזק ונאנח בצורה פטריוטית. דברים כמו: שאלוהים
יברך אותך!
גם ככה היא רוצה לחתוך לכל מי שמזיין אותה, והמניאק עוד מעלה
את אלוהים!? למי איכפת בעצם. עוד אחד...

היא יושבת בחדר שלה, בחושך. מדליקה את הנובלס השלישית מהחפיסה
שההוא קנה לה. תשלום על עבודה יפה אולי? זונה של שבעה שקלים.
הסדין מלא כתמי זיעה, היא לא רואה אותם כי חשוך, אבל היא
מריחה, והיא מרגישה.
היא רוצה לנשק את מי שהמציא את הניקוטין. אם יש בחרא הזה
ניקוטין בכלל.
מסתכלת בשקט על האצבעות שלה. מהחדר השני היא שומעת דלת נטרקת.
היא נמתחת אחורה ונשכבת על הרצפה.

האמונה שלה חזקה. עד כמה שאמונה בשומדבר יכולה להיות חזקה. היא
מאמינה בסיגריות, היא מאמינה באש. היא מאמינה שהיא הגיעה לשפל
אמיתי. אבל אחרי הכל, יש גם כאלה שמאמינים באלוהים. מכבה את
הסיגריה על פרק היד שלה, ליד הצמיד החדש. מ נ ו ק ד ת. הכאב
כבר לא ממש משפיע עליה.

היא קמה והולכת לכבס את הסדינים.