כשהיא קמה- היא צועקת.
כשהיא מדברת- היא צועקת.
כשהיא אוכלת- היא צועקת.
גם כשהיא ישנה- היא צועקת.

אמאאאאא" היא צועקת."
"אי-מאאאאאאאאאאאא" שוב צועקת.
"מה קרה?" אמא שלה נכנסת לחדר, אדישה לצעקות, היא כבר רגילה.
"קחי" היא צועקת.
הילדה שרק צועקת נתנה לה מכתב. שוב מבית ספר.
הילדה שרק צועקת, מפריעה לשקט.
אמא מיואשת יוצאת מהחדר.

היא הלכה ברחוב.
היא ראתה אותו. הוא עמד והסתכל.
שלח מבט, שלח חיוך.
הילדה שרק צועקת חייכה.
הוא ניגש לדבר, והיא צעקה.
"למה את צועקת?" הוא שאל בתמיהה.
"אני תמיד צועקת" היא ענתה- כמובן בצעקה.

באותו הערב הוא התקשר.
הוא דיבר, היא צעקה.
הוא חייך, היא צחקה.
הם נפגשו לסרט. הוא ליווה אותה הביתה.
הוא נישק אותה. היא נישקה אותו.
הילדה שרק צועקת- עכשיו מאושרת.

והזמן עובר- חודש, חודשיים, שלושה
הם כבר מזמן ביחד.
נשיקות וחיבוקים, דיבורים וצעקות.
הוא אוהב אותה.
הוא אוהב את הצעקות שלה.
היא אוהבת אותו.
היא אוהבת את השקט שלו.
הזמן עובר- חצי שנה, שנה, שנה וחצי
החבר'ה כבר אומרים "שני אלה- נשואים".

לשכונה היום הגיעה ילדה חדשה.
היא יפה וקצת טיפשה.
אבל זה לא משנה- היא הרי ממש יפה.
הילדה שרק צועקת, הסתכלה עליו, אחרי הנשיקה.
היא ראתה שהוא מסתכל אחורה- אז גם היא הסתכלה.
ושם היא הייתה, הילדה החדשה היפה והטיפשה.
הוא נראה מאוהב, כמו שהיה כשפגש את הילדה שרק צועקת.
היא נעלבה והלכה.

עד הערב היא בכתה וצעקה.
הוא התקשר והיא ענתה.
הוא דיבר, היא צעקה.
הוא אמר שהם תקועים, שכבר אין עניין.
הוא דיבר ודיבר.
"את יקרה לי" הוא אמר,
"אתה אוהב אותה?" היא צעקה בשאלה.
"היא לא קשורה" הוא ענה.
"בכלל בכלל?" שוב היא צעקה.
"אולי קצת.. אבל רק קצת..." הוא מילמל.
היא לא ענתה.
ואז היא צעקה- כי זה כל מה שידעה.
כל חייה צעקה, רק צעקה בלי הפסקה.
בסוף צעקה "שלום!" וניתקה.

מאז אותו הערב,
הילדה שרק צועקת- לא נשמעה עוד.
קולה דמם עם ליבה.
הילדה שרק צועקת כמו שכחה את המילים.
כמו שכחה את התווים והצלילים. כמו שכחה איך צועקים.
הילדה שרק צועקת, עכשיו ולתמיד- שותקת.