הם בכלל לא חיפשו אותי. הם מצאו אותי בטעות.
הייתי שם, בין השיחים, חיפשתי מחסה מהצעקות והרעש.
חיפשתי הגנה, חומה. התחבאתי.
הם יצאו מהבניין ובאקראי פנו לשדרה השלישית,
בדיוק לפני השיח שבו הסתתרתי.
ליד עץ הדובדבן, שם מצאתי  את "לחש", החתלתול שלי.

כשהם ראו אותי, מבטיהם היו כעוסים.
גבותיו השחורות והעבות התכווצו,
ושפתייה הדקות הוצמדו זו לזו- מין רפלקס כזה של כעס שהיה לה.
אני זוכרת את המגע הראשון- כף ידו התדקה סביב זרועי,
היא עמדה בצד ומילמלה "חוצפנית קטנה...."
הוא גרר אותי לדלת הכניסה.
במעלית עמדתי ושתקתי, מתאמצת לא להביט בהם,
הבטתי בספרות המתחלפות- קומה ראשונה....קומה שנייה....
מתי הם יגידו משהו? מתי הם יצעקו? קומה שלישית..... קומה
רביעית.....
סטירה.
לזה לא ציפיתי. קומה חמישית....קומה שישית....קומה
שביעית.....
"את לא מתביישת?" קולה הצווחני הפר את השקט.
"תעני לה" הוא  ציווה עליי. קומה שמינית....קומה תשיעית.....
שתקתי, ממשיכה להביט בספרות המתחלפות. קומה עשירית...
סטירה.
זה כבר היה צפוי. המעלית נעצרה. הדלת נפתחה. הוא גרר אותי לתוך
הדירה.
נכנסנו. חדר גדול. ריק. רק כורסת יחיד וטלוויזיה-שלו.

הוא דחף אותי  לקיר. "תעני לה אמרתי לך!" הוא צעק.
הסתכלתי עליו ועליה ושוב עליו.
סטירה.
כיווצתי את השפתיים, חונקת את הדמעות בגרוני,
משננת בלב "רק לא לבכות, רק לא לבכות".
"מה עשית שם? למה ברחת? למה איחרת ? סיפרת למישהו?"
היא החלה לתחקר והמטירה עליי שאלות רבות.
האשימה אותי האשמות רבות- "ירדת לזנות. לסמים!"

איך היא מעיזה להאשים אותי בזנות וסמים, כששניהם כל חיי-
מסביבי מזריקים,
כשהיא מסביבי- בחדר הסמוך לשלי, שוכבת עם גברים בשביל כסף.
רציתי לצעוק "אני לא זונה! אני לא נרקומנית! אני לא את! " אבל
שתקתי,
ידעתי שאם אדבר, יחד עם המילים יצאו הדמעות. ולא רציתי.
המשכתי לשתוק. והם דיברו בינהם עליי, כאילו אני לא שם.
הבטתי בהם ושתקתי. הוא שונא שאני שותקת.
סטירה.
כי שתקתי.
הוא כעס שלא דיברתי. הוא הכה אותי.
נפלתי לריצפה והרגשתי איך השפה התחתונה שלי נקרעת,
ומבין הקרעים, נוזל לו דם אדום וחם.
ליכלכתי את הריצפה, אבל מה זה כבר משנה?  את הריצפה הזאת כבר
שנים לא שטפו.

הדבר האחרון שאני זוכרת מאותו יום,  זאת אומרת חוץ מהמכות
והכאב,
הוא את צלילי הניידות והאמבולנסים שהגיעו כי אחד השכנים הזעיק
אותם, למשמע הצעקות שבקעו מהדירה, "וזו כבר לא הפעם הראשונה"
ככה הוא אמר להם, גם את זה אני זוכרת.
באמבולנס שמעתי את החובשים מדברים,
"מסכנה. ההורים נרקומנים. הוא סרסור. היא זונה"
"ראית את הדירה? טינופת ממש. איך לא הוציאו אותה מהבית, אני
לא יודעת"
"אני מניח שלא ידעו"
"לא ידעו, כן ידעו...מה אתה חושב שכאלה דברים אפשר להסתיר כל
כך הרבה זמן, מה פתאום."

אוף.....שישתקו כבר. מה הם מבינים?
להסתיר לא להסתיר, ידעו לא ידעו.
החיים שלי ככה מאז ומתמיד. אף פעם לא הכרתי משהו אחר.
אף פעם לא ציפיתי או קיוויתי למשהו אחר.
הדבר היחיד שעוד יכולתי לחשוב עליו היה "חבל שלא מצאתי מחבוא
אחר...."