אלפים של צעצועים, אלפים... מסודרים בצפיפות על מדפים מלאי אבק
,מחכים שמישהו יקח אותם, לא חייב לקנות רק שירים אותם לכמה
שניות, ייתן להם שני מבטים ויוריד אותם במקום טיפה אחר, הם כבר
מזמן הפסיקו לצפות שיקנו אותם, פעם שהם היו חדשים אז תמיד היו
מחפשים אותם, אבל אף ילד לא רוצה אותם עכשיו, אולי עדיף ככה,
לפחות הם לא בפח כמו שאולי היו לו ילד קטן היה קונה אותם,
משתמש וזורק...
אלפי צעצועים מסודרים בצפיפות על מדף מאובק בחנות בלי הרבה אור
מחכים שאני ארים אותם...  ואני, אני מסתובב לאט לאט בין המדפים
מסתכל טוב טוב כדי לראות את כולם או לא לפספס אף אחד.
כשלפתע אני שומע קול  מאחורי, אני מסתובב אבל אין שם כלום...
ממשיך לצעוד כשפתאום אני מותקף, לא מאחור אבל מהצדדים:
"אתה צריך משהו?"
"אני רק מסתכל, תודה..." אשה זקנה לבושה בשחור כל כך קטנה שלא
רואים אותה... ואני ממשיך, אבל גם היא.
"אתה מחפש משהו מיוחד? אני יודעת איפה הכל נמצא, אני הבאתי את
כל הצעצועים לפה, אספתי במשך שנים."
"לא, אני רק מסתכל תודה."
"אתה מחפש מתנה..." אמרה והנהנה, זה היה נכון, אני באמת חיפשתי
מתנה, מתנה מיוחדת, מתנה שאומרת אני אוהב אותך.
"...מחפש מתנה לחברה"
"נכון."
"בוא ונראה, יש לי דברים ממש מופלאים, דברים שיוציאו לך את
העיניים."
היא ניגשת לאחד המדפים, מזיזה כמה צעצועים ושולפת תיבה קטנה.
היא פותחת את התיבה ומוציאה ממנה בקבוק אדום, ובתוכו זורם נוזל
שקוף.
"הנה, תנסה,זה טוב, זה טוב." אני לוקח את הבקבוק, ומושיט את
היד לפתוח את הפקק כשהיא גונבת את הבקבוק ממני.
"לא, לא, לא, זה לא טוב, תנסה את זה."ושולפת בקבוק נוסף. ושוב
היא מחזירה אותו לקופסא עוד לפני שפתחתי.
"השיקויים לא אוהבים אותך... נו טוב אולי הירוק, אני תמיד
אהבתי את הירוק, הוא מיוחד,הוא לא עושה סיוטים, רק חלומות
טובים."
ואז אני מבין שאולי היא לא מנסה למכור לי אפטרשייב. ואני שואל
אותה: "מה יש בבקבוקים?"
"בבקבוקים? אני לא יודעת, מי שמכר לי אותם לא אמר... אמר רק
שאני אדע למי למכור, שהבקבוקים יגידו לי" חייכה חיוך עצוב,
והושיטה לי את הבקבוק הירוק. נורא אהבתי את הבקבוק הזה, הוא
השתלב לי ביד, חייכתי, וכך גם הזקנה.
"כן כן זה כבר טוב יותר..."היא הושיטה  לי פתק ששלפה מהתיבה.
בפתק היו מעיין הוראות שימוש:
"טיפה אחת תספיק לרוב, שניים אם תרצו.
יש לערבב במים, בכוס, ולהוסיף מלח או סוכר.
השפעה נעימה."
פתאום הכל נראה לי אחרת, החנות הייתה יותר מוארת, הזקנה כבר לא
הייתה כל כך קטנה, והצעצועים כבר לא היו צפופים... הקסם של
החנות נעלם במקצת.
"כמה לבקב..."
"בשבילך חינם, אין כסף. הבקבוק דרש אותך... כל כך חבל לי
להיפרד ממנו אבל... היה אצלי כל כך הרבה זמן. כמעט 30 שנה..."
היא נאנחה וחזרה לקופה. בדרך היא שלפה מאחד המדפים בובה
מרופטת, הכתה בה פעמים כדי להסיר את האבק ונתנה לי.
"הבקבוק בחינם אבל הבובה תעלה לך 50 ש"ח..."
"בובה?"
"בשביל החברה שלך... אל תדאג היא תאהב אותה."


שירי באמת אהבה את הבובה, וממש התלהבה, מסתבר שהיתה לה אחת
בדיוק כזאת כשהייתה ילדה, אבל היא הלכה לה לאיבוד...
ישבנו שנינו ביחד מסתכלים על הבקבוק הירוק, הנוזל שבתוכו
ביעבע, והסתחרר, כאילו מנסה לצאת.
"טיפה לכוס, ולהוסיף מלח?" היא שאלה מעט מבולבלת
"או סוכר."
אתה יודע מה? אתה תנסה עם סוכר ואני עם מלח..."
שירי ניגשה להביא מלח וסוכר ואני מצגתי שני טיפות לכוסות, ממש
יכולתי להרגיש שהבקבוק נהנה מכל רגע, ועשיו הוא ציפה. חיכה
שנטעם.
שירי חזררה עם המלח והסוכר, ושנינו שתינו.