פעם היה ילד צעיר. הילד היה אומלל וסבל בחייו. אמנם מבחוץ היה
נראה סביר, לא מאושר מדי ולא עצוב בצורה משונה, אך מבפנים היה
דכאוני וממורמר, והיו לו נטיות אובדניות. הוא הרבה לחשוב על
המוות, ועל מה שבא אחריו, והמחשבות האלה היו גדולות עליו, ורק
גרמו לו להרגיש עוד יותר קטן...
לילד היו חברים ומשפחה שניסתה להיות שם בשבילו, אבל למרות זאת,
הילד הרגיש ריקנות, כאילו היה לו חור גדול בחייו, שלא היה דבר
שיכל למלאו.
יום אחד, בו ילדנו היה עצוב במיוחד, הוא החליט שזהו-הגיע הזמן
לשים קץ לכל הייסורים שעבר עד כה בחייו.
אז הוא ירד למטבח ולקח סכין. סכין חדה. הכי חדה שהייתה במטבח.
הוא קרב אותה ליד,לאזור הורידים.
ואז הוא התחרט. הוא ידע שהפעם, כשהוא יחתוך, זה לא יהיה כמו
פעמים קודמות. זה יהיה בעוצמה כ"כ חזקה שהפעם שום בי"ח לא
יצליח להציל אותו. ואז הוא חשב לעצמו שזה אולי בעצם מה שהוא
רוצה באמת.
אז הוא חשב על כל הסבל והייסורים שעבר בחייו, וחתך. וחשב על
איך שלא הלך לו בחיים, וחתך. וחשב על איך שאנשים לא מבינים
אותו, וחתך.
ואז הוא התמוטט. הוא נפל. הוא נפל, ומאז הוא לא קם יותר.

וכולם באו להלוויה. ובכו. ונחמו. ו"השתתפו בצער המשפחה".
וכולם חשבו על איך הוא חתך את עצמו. איך הוא חתך את היד.
ורק אני ידעתי שזה לא הוא חתך, זה הם, זה אנחנו. ורק אני ידעתי
שזה לא היה ביד, זה היה בלב. ורק אני ידעתי שהוא מת כבר כ"כ
מזמן.
ואיך הם ראו את זה רק עכשיו...?