זו לא היתה הפעם הראשונה שהבלש טום ג'ונס נתקל במקרה רצח על
רקע פשע מאורגן. הוא הפיל עוד בדל סיגריה על הפנים הקפואות
והמאופרות בלבן של הגווייה. עד עכשיו אחוזי התמותה הגבוהים של
הליצנים בעיר שרפרף-קר לא עניינו את אזרחיה האכפתיים. אבל
עכשיו, כששתי הכנופיות המתחרות על השליטה בעיסקי הליצנות
בשרפרף-קר, "הצרפתים" ו"הגרבילים הצלויים", העבירו את הקרבות
האכזריים שלהם לרחוב-
אזרחים רבים התלוננו על הרעש.
הגופה הזו, השישים ושבע במספר, התגלתה הבוקר בעת שאחד מאזרחי
שרפרף-קר ניקה את שביל הגישה המוביל לביתו.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. טום החליט לפעול. הוא אחז בידית
של ניידת המשטרה, ובידו השנייה במסמך המפורט שתיאר בדיוק רב את
חפותו של מנהיג כנופיית הגרבילים מאשמת הרצח של מנהיג הצרפתים,
והוכחות על כך שראש העיר הרשע בעל השפם אשם במלחמת הכנופיות
הנוראה שפרצה לפני כחמישה חודשים, בעיצומו של חג הדלעת המסורתי
של תושבי שרפרף-קר

הוא עזב את מכונת הכתיבה החלודה שלו, ונשכב על מה שהיה, מתחת
לערמות הבגדים הלא מכובסים, המיטה שלו. הוא הביט על התקרה
הנמוכה של חדרו. הוא שפשף את עיניו.
גם הלילה של אתמול היה לילה שבו הוא לא הצליח לעצום עין. לעצום
עין, חשב. ביטוי יפה. הוא ישתמש בו מתישהו. אולי בסיפור הבא.
הוא נשען על הקיר הצמוד למיטה והסתכל על הספרים שלו. הספרים
שלו תפסו קיר שלם.
בגלל הצפיפות בחדר, הוא נאלץ להוציא את כל המדפים כדי שיהיה
מקום לכל הספרים. עכשיו כבר לא היה מקום להכניס אפילו סימנייה.
גבורה, רומנטיקה, ספרות שואה. את הכל הוא כבר ניסה. הוא הפנה
את מבטו אל עבר השולחן מלא החריצים שנוצרו בעת התקפות זעם,
עליו עמדה מכונת הכתיבה הישנה. מאחורי השולחן, חסומה על ידו,
עמדה דלת הכניסה לדירת החדר שלו. לא היתה סיבה לקרוא לה דלת
יציאה, שכן, מהי דלת יציאה אם אף אדם לא יצא בה מעולם? גם
לקרוא לה דלת כניסה לא היה נכון במדויק, שכן כבר זמן רב לא
נכנס בה אף אדם. אפילו אם אדם כלשהו היה חפץ לבקר בחדרו של
הסופר המיוסר, היתה זו משימה לא קלה בכלל, מפני שהשולחן החוסם
את הדלת לא היה מכשולו היחיד, אלא גם ערמות הכתבים האדירות
שנאגרו עליו. כל הדפים המקומטים החתומים בטיפות זיעה, הן מהסבל
והמאמץ שכרוך בכתיבה, והן מהקושי הרב הכרוך בהרמתם בשביל לפנות
מקום לאחרים, עקמו כבר את תקרתו של הסופר. השקע שנוצר בתקרה
תאם לאווירה הכללית של החדר. הצורך העז להרים את ערמות הכתבים
הללו הוא כנראה אחת הסיבות היחידות לכך שהשרירים של הסופר לא
התנוונו לגמרי עדיין. הסופר סקר במבטו את חדרו. הקירות
החבוטים, התקרה והרצפה שכבר איבדו את צורתם המקורית לגמרי, באף
אחד מהם לא היה אפילו חריץ אחד קטן שיהרוס את ההפרדה המושלמת
בינו לבין שאר העולם. זה היה טוב. ככה הוא היה מרוכז. הוא היה
חייב לשמור על ריכוז. אבוי ליצירה שתיכתב בלי תשומת הלב המרבית
של האדם המתיימר להיות בעל היצירה. הסופר ידע שהיצירה אינה
שייכת לו. היצירה היתה הדבר היחיד שבשבילו חי. הדבר היחיד שהיה
חשוב לו. המורשת שלו, המתנה שלו לכל שאר העולם. לפיכך- ההגיון
הבריא לבדו אומר כי היצירה אינה משועבדת לו, אלא הוא אליה. הוא
פיהק.
כדי שתשומת הלב תהיה מרבית, הוא חייב להיות עירני. הדבר האחרון
שחשב עליו לפני שנרדם, זה אם השם טום ג'ונס לא מוכר לו ממקום
כלשהו. אולי מאיזה ספר של דיקנס.

ג'יין וברוס התנשקו בלהט. הם ידעו שזו עלולה להיות הנשיקה
האחרונה שלהם. היתה זו נשיקה מלאת אהבה, לאור השמש השוקעת
ולרקע הים.
הרוח פיזרה את שיערה של ג'יין, ולהקת דולפינים בדיוק קפצו
קפיצות שימחה מאחוריהם, בניגוד מוחלט למה שעתיד לקרות. ממזר
חולני, מי שמחליט על מיקומם של להקות הדולפינים. שניהם ידעו
בליבם שהם לא עומדים לצאת מכאן בחיים.
לפחות לא ג'יין, זאת ידעו לבטח. לברוס היה אפוד מגן.
"הו ג'יין, אהבתי אלייך חזקה מהמוות!" אמר ברוס בקול קורע לב.
הוא נישק את ג'יין, כמו שאף גבר לא נישק אישה מעולם. לפתע
נשמעו קול הסירנות של השוטרים.
ג'יין וברוס הסתכלו אחד על השני, ואז אחזו בקלצ'ניקובים שלהם,
פתחו את דלתות המכונית והחלו לירות לכל הכיוונים. בעת שצווחת
דולפין נשמעה על רקע היריות החזקות, ג'יין צעקה לברוס "לעולם
לא אעזוב אותך! דבר לא יפריד בינינו                

הוא נאנח. החלום הזה לא נותן לו להגיע לשלווה הנפשית המרבית
שלו. לאבדון, דמיונו המפותח יתר על המידה. גם הלילה חלם את
אותו החלום. החלום הטיפשי הזה, שמדיר שינה מעיניו ימים כה
רבים. גם זה ביטוי טוב. מדיר שינה. הוא רצה לכתוב סיפור על
החלום הזה, אבל פשוט לא היה דימוי מתאים לצליל שמכונת הכתיבה
הענקית עושה כשהיא מתקרבת עליו ומנתצת את הקרקע בדרכה בעזרת
הפטישים הגדולים שלה.
והוא ידע שאי אפשר לכתוב סיפור בלי דימויים.
החלום הזה השפיע על כל דבר שהוא עשה. הוא ראה את החלום. הוא
נשם את החלום. לא פעם הוא היה בטוח שמכונת הכתיבה שלו,
"אלכסנדר דיומא" הישנה והטובה, מאיימת לתקוף אותו. הוא ידע
שאין מכונות כתיבה ענקיות. במיוחד לא כאלה שתוקפות אותך עם
הפטישים שלהם. ההגיון הבריא אומר שאין.
ובטח שאין בחדר שלו. ולמי אכפת מה קורה בחוץ? זה רק עוד סיבה
טובה לא לצאת לשם. הוא לא כל כך זכר מתי הוא נכנס לחדר שלו.
הוא לא זכר איך נראה ה"בחוץ". וגם לא עניין אותו. הוא לא היה
צריך את הבחוץ הזה. הבחוץ עוד לא מוכן לקראתו. כשהוא יהיה
מוכן, אז הסופר ידע. אז הוא יצא. הוא הבטיח לעצמו. אין לו שום
סיבה להפר הבטחה שהוא הבטיח לעצמו. הגיון פשוט. עם הגיון לא
מתווכחים. הסופר עצר לרגע ותהה אם מכונות כתיבה ענקיות מקשיבות
להגיון. טיפש, אמר לעצמו. למכונות כתיבה אין אוזניים.
בלי להתכוון אפילו, הוא הפנה את מבטו אל עבר מכונת הכתיבה. הוא
יכל להישבע שהיא יותר גדולה ממה שהיא היתה קודם. זה בטח השעה.
או החום. כן. החום. הוא פשוט צריך לישון. שינה תמיד עוזרת.
ברגע שהוא עצם את העיניים הוא שמע את הקולות של הפטישים. הוא
התיישב במהירות על מיטתו. הוא יכל להישבע שמכונת הכתיבה שלו
זזה.
הוא קם והתחיל למיין את הספריה שלו. פעם עשירית השבוע. הוא עוד
לא ניסה למיין לפי צבע.

ארנבי הקטן קם בבוקר בבית הפטרייה שלו. ארנבי הקטן רץ לטייל עם
חברו, הג'ירפה אלכסנדר דיומא. בדרך פגשו את חברו הטוב פיל. פיל
היה כל כך שמח לראות את חבריו עד שהוא נפנף עם הפטישים שלו לכל
עבר. הוא כמעט פגע במכונת הכתיבה שעברה שם לפתע. טום ג'ונס ידע
שהוא צריך לעצור את שלושתם מלהרוס את כל העולם. לפתע פגש בברוס
וג'יין שהביטו בבעתה כיצד ארבעת מכונות הכתיבה הענקיות מתקרבות
אליהם. לכל אחד היה חדק וקלצ'ניקוב. טום ג'ונס וארנבי טיילו
בחורשה. מכונת כתיבה עם פטישים. דימוי. טום ידע שג'יין תהרוג
את ארנבי עם הפטישים של ספרות שואה

הסופר לא יכל יותר. הוא לא הצליח להתרכז. כבר שלושה שבועות שלא
ישן.
הכל התערבב. הוא לא יכול לכתוב סיפור בלי ריכוז. ובלי דימוי.
הוא לא זכר אף אחד מהמאפיינים של הסיפור הקצר. בפעם הראשונה
מאז שהוא נכנס, הוא לא הצליח לכתוב. המכונה כתבה בעצמה. הוא לא
יכל לשלוט במילים. הוא רצה. הוא היה חייב. הוא ידע שהיצירה היא
זאת ששולטת בו גם קודם. הוא השלים אם זה שהיצירה שולטת בו גם
קודם. אבל הוא לא ידע עד כמה.
הוא רואה את המכונה הזאת מגיעה מולו. הוא רואה כמה היא גדולה.
כמה הוא קטן לעומתה. היא נעצרת. הוא מפחד מדי לזוז. השקט כל כך
חזק, עד שהוא מרגיש שהאוזניים שלו מתפוצצות. ההגיון לא היה
מסכים לזה, אבל כאב לו מדי בשביל להגיע להגיון. בעולם של
מכונות כתיבה ענקיות אין מקום להגיון. על רקע השקט המכאיב,
פטיש אחד מורם בחריקה. הוא לא זז. כל שריר שלו כואב. האוזניים
שלו עומדות להתפוצץ. הפטיש ממשיך להתרומם. החריקה רק מתחזקת.
הוא ידע איפה הפטיש מיועד לפגוע. לא היה אכפת לו. העיקר שתפסיק
החריקה הזאת. זו היתה חריקה כמו חריקת בלמים של אדם שמבין שהוא
עומד להתנגש בצבי, אבל יודע שאין לו דרך לעצור בזמן. חריקה של
בלמים שנלחצים ברגע של פאניקה מוחלטת, כשברור מה יהיה ההמשך.
הוא עצם עיניים בחוזקה וציפה לאותו המשך. כשהפטיש נושא האות
"ק" התקרב אליו, לפתע הבין.
הוא מצא דימוי.
הוא פתח את עיניו. השולחן היה הפוך בקצה השני של החדר. מכונת
הכתיבה היתה על הרצפה. הדפים התפזרו לכל עבר. הוא הלך, מפלס
דרכו בין "הרפתקאות יהושוע" לבין "אנשי המאדים אכלו את אישתי".
אפוסים תנכיים לצד סיפורי גבורה טרגיים. הכל היה אותו דבר
עכשיו. זה כבר לא שינה כלום. הוא ידע לאן הוא הולך.
הוא התקדם אל עבר הדלת. היצירות שלו, אותן יצירות שהיו תמצית
חייו, מורשתו, היו פזורות סביב כל החדר.
הוא הושיט ידו אל עבר הידית. הוא דחף את הידית כלפי מטה.
הוא סובב את ראשו לכיוון בו המכונה עמדה. עכשיו הוא ראה כמה
חלודה באמת היתה.
הוא הסתובב חזרה, ודחף את הדלת.

הוא צעד פנימה לתוך חדר. חדר קטן. חדר שקט. משמאלו היה ארון
חסר מדפים. את כולו מילאו קלטות וידאו. מולו, בקצה החדר, עמדה
מצלמה.
הוא הפנה את ראשו למקום בו היתה המיטה. עליה שכב אדם. עיניו
היו עצומות.
הוא הרים אותו בשתי ידיו. הוא שלט בידיו. הוא שלט בכל גופו.
השקט לא היה מעיק.
הוא הסתכל לחדר אותו עזב. החדר בו היה זמן כה רב.
פניו של האיש הישן היו מוטרדות. הוא צעד אל עבר הדלת, והניח את
האיש מצדה השני.
לאף אחד לא מזיק שינוי.