ובמקום אחד הייתה ארץ הפיות. וארץ הפיות הייתה מקום שמח
ומאושר, וכל הפיות היו מאושרות. אבל, הפיות היו עדיין קצת
אנושיות לפעמים, והיו להם לפעמים בעיות אנושיות, למרות כמה
שהיה מאושר. והייתה שם פיה אחת, שתמיד פיה אחרת הייתה טובה
יותר ממנה. כלומר, היא הייתה יפה, אבל השניה הייתה יותר יפה
ממנה. היא הייתה חכמה, אבל השניה הייתה יותר. וכולם אהבו את
השניה יותר. ואחרי כמה זמן, משהו מוזר קרה. המקום הפסיק להראות
לה כ"כ שמח ומאושר, והיא נהייתה פחות ופחות שמחה. אבל אף אחד
לא שם לב. והפיה ניסתה להתאים את עצמה, להיות יותר כמו הפיה
הטובה, אולי אפילו יותר ממנה. אבל עדיין אהבו אותה יותר. והיה
פיון אחד, שאהב את כל הפיות, אבל את הפיה הטובה הוא אהב יותר
מכולן. אהב אותה, בצורה אחרת. כמו שהפיה הפחות טובה אהבה אותו.
אבל הוא כמובן, העדיף להיות עם הטובה יותר מאשר עם הפחות טובה,
למרות שהטובה לא ממש רצתה להיות איתו כל הזמן. ותמיד, כל פיה
או פיון שהיו עם הפחות טובה היו עוברים לטובה אם הם יכלו, והיא
תמיד הייתה האפשרות השניה. לאט לאט, הפחות טובה התחילה לשנוא
את הטובה. מאוד. והיה לה רעיון, רעיון מאוד לא מתאים לפיות.
לנקום. לנקום בה על כל הסבל שנגרם לה, למרות שהוא לא ממש היה
באשמתה. הרעיון הזה, כמובן לא בא ממנה. הוא בא ממשהו בלתי
נתפס, שריחף שם. כמו רוח רעה, שכמעט אף אחד לא ידע שהיא קיימת
ומאיפה היא באה. והרוח באה לפיה בזמן שישנה, ושכנעה אותה,
לנקום ולפגוע בטובה. והפיה הטובה ישנה בשקט בחדר שלה, כשהפחות
טובה באה אליה בלילה, וגזרה לה את הכנפיים. הפיה הטובה התעוררה
מכאב, והתחילה לצרוח והפחות טובה הספיקה לברוח לפני שמישהו ראה
אותה. וביום אח"כ, כולם באו לנחם את הטובה, וכמובן בא גם הפיון
שאהב אותה. ואז באמת אף אחד לא שם לב לפחות טובה.