בצהריי יום שישי, האוטובוס הנוסע ממרכז העיר לשכונת מגורי, מלא
עד אפס מקום כרגיל. אך שלא מן הרגיל, עלה בידי תוך כדי
ערמומיות והכנסת מרפקים לזקנה אחת (או שתיים) לתפוס מקום ישיבה
קרוב למרכז האוטובוס, ליד אזור העמידה המוגדר. מכל עברי עומדים
וישבים זקנים האוחזים בידיהם המוקוטמות ושבעות הימים שקיות
מופצצות אוכל ושאר ירקות העומדים למצוא את דרכם למטבחה של זקנה
עמלה אשר תכין את ארוחת ליל שישי, ונאחזת בשינייה במסורת
עיוורת של דת חובקת עולם. חבל שהעולם כלכך קטן. כמו כן סובבים
אותי עוד מיני חרדי שמיים, צדיקים, פרות קדושות יותר, ופרות
קדושות פחות, כולם יראים שמא אין הם כיפרו מספיק ביום הסליחות
המיוחד, או אולי לא הניפו תרנגולת תמימה מעל ראשיהם באופן
מדויק כפי שנכתב בהוראות למפעיל של "מנהגים לא מוזרים בכלל
בדת". אז זה זמן תפילה, אל, אל מלא רחמים.
אני יושב לתומי, עטוף במדים המסמלים שכבודו מגן מוסמך של
מדינתי האהובה, מתבונן בעולים ויורדים, בילדים עם החולצות
שבפאדה, והתסרוקות העכשוויות, על זוג צעיר ומאוהב שעוד חש
פרפרים בבטן כל פעם שנפגשות עיניהם (שבוודאי קוראים אחד לשני
נוש-נוש, או קוש-קוש, כמו צמד איוולים שכווה את הלשון), ועל
אישה דשנה באמצע שנות חייה הגוררת את אמה הישישה והעיוורת
במסדרון הצר של האוטובוס תוך כדי צעקות ותיזוזים. היא רואה
ומבינה יותר ממה שאת חושבת, פוסטמה. הצרחות שלה מעלות בראשי את
הצרחות של מפקדי על האיחור למסדר בוקר, ואיך יציאתי הביתה אין
היא מלבד חסד עליון. יושב ועובר במנהרות הזכרון, ודן במוחי בכל
טעויותי והחלטותי הסוררות, בלי יותר מידי קשר למסדר, ועם הרבה
קשר שאני אוהב להרגיש כאילו אני מככב בסרט תעודה על חיי בו אני
מעלה זכרונות על טעויות והחלטות סוררות. טוחן בראש את מהלך
חיי, ולמה ככה זאת או אחרת. לאט מתחיל להתעצבן על לא כלום,
ושום דבר לא מצליח לשנות את אופן מחשבתי בנסיעה ההרסנית הזאת
בסביבה קצת אורגנית, אך בעיקר ממוחזרת.
מלבד איש אחד.
שערו מאפיר, לבוש בג'ינס משופשף היטב וסנדלים בלויים,
המחזיק בחיקו סלסלה מלאה תפוזים. אותו איש לא מוצא מקום ישיבה,
ולכן נשען על המעקה בדיוק מולי, מתבונן בעיניו העייפות ומלאות
קסם ילדותי לצדדיו, שולח יד אל תוך הסלסלה ושולף תפוז. עיניו
לא יורדות מהתפוז, וכשהוא מחל לקלפו חיוך רגוע מבצבץ בזוית
פיו, תוך כדי נסיונו המוצלח לאזן את שיווי משקלו בעזרת הצמדת
אחוריו אל המעקה. אין הוא עסוק בקורה מסביבו, כגון הפרות
הקדושות (גם אלו שיותר, וגם אלו שפחות). כל מעייניו הם אותו
תפוז. כל גופו ללא ספק אחוז תזיזה לאותו רגע בו ינגוס בפרי
החמוץ מתוק, המאפיין כלכך הרבה סיטואציות, תיכנונים וארעים
בכביש הגאולה שלנו. מצחו מתמלא עגלי זיעה בלתי נראים הניגרים
מטה עקב תשוקתו העזה, חסרת כל הפשרות, בעלת המשמעות העמוקה
ביותר, לרגע זה, רגע לו ציפה כל היום, היקנה בו שלווה פשוטה
שאין כמוה. ובפשטות הזו הוא מפשיט את התפוז, מקלף פיסה פיסה,
המשווה קונוטציה ארוטית כמעט, או שזו אולי סתם סטייה שלי.
בשנייה שמסיים במלאכת הקילוף, ריח התפוז ממלא את חלל האוטובוס,
כעין מחליף את כל החמצן, הפחמן דו-חמצני, ושאר הגזים אשר למדים
עליהם בבית-הספר. הריח מתפשט ומגיע אל חיישני הריח של נוסעיו.
כולם מריחים את התפוז, אך איש לא מקשר זאת לאותו אדם שכרגע כל
חייו סובבים את התפוז.
הן רק אני מסוגל לראותו, זו השאלה שאני שואל את עצמי.
באותה שנייה הכל נעצר מלכת, כולם עומדים דומם, קפואים, אפורים
וחסרי חשיבות, ורק ריח של תפוז לוכד את נפשי. הילדים קפואים
במקומם, האחד מרים את ידו בכדי להלום בחברו, האישה באמצע שנות
חייה קפואה במקומה, פיה פעור כי נעצרה בדיוק כשהחלה לגעור על
אמה העיוורת. אמה העיוורת נראת כאילו קורצת לי. חרד שמיים אחד
קפא במקומו, נושא ידיו וראשו לכיוון שערי גן-עדן, או גיהנום,
כבר שכחתי. כל הקידמה מאחורי, כל השאר מלפני, והתפוז, התפוז
מקיף את כולם. שנייה אחת שמה קץ לכל, ובשנייה העוקבת הכל חזר
לקדמותו. ואני, מתחיל לבכות כתינוק, ולדמעותי ריח תפוזים. |
