תמונה ראשונה:

(שרועים על שטיח, סנדרה לבושה בחולצה ארוכה ומכנסיים קצרים,
כריס לובש ג'ינס וחולצה מהוהה)

סנדרה: אתה אוהב אותי?
כריס: את יודעת שכן.
סנדרה: ומה אם אני אמות?
כריס: גם אז, אני חושב.
סנדרה: אתה לא בטוח.
כריס: אני אוהב אותך.
סנדרה: עכשיו... ומה אח"כ?
כריס: מה איכפת לך? את תהיי מתה בכל מקרה.
סנדרה: אני מניחה... אני אוהבת אתך.
כריס: גם אחרי שאני אמות?
סנדרה: בטח. מוות לא משנה כלום.
כריס: זה שרצית שאני אגיד?
סנדרה: כן.
כריס: אה. אני אזכור לפעם הבאה.
סנדרה: תאהב אותי גם אם אני אתאבד?
כריס: מה ההבדל?
סנדרה: לא תכעס עליי?
כריס: עלייך? אני אכעס על עצמי.
סנדרה: למה שתעשה את זה?
כריס: כי נתתי לך ללכת ממני.
סנדרה: וזה יפריע לך?
כריס: כן. אני אוהב אותך.
סנדרה: אז מה? אנ הייתי כועסת עליך.
כריס: למה?
סנדרה: שעזבת אותי.
כריס: אני אף פעם לא אעזוב אותך.
סנדרה: חשבת על זה פעם? על התאבדות?
כריס: כן... כולם חושבים על זה.
סנדרה: רצית פעם ללכת עד הסוף עם זה?
כריס: לא, אני... טוב לי. יש לי אותך.
סנדרה: ואם אני אתאבד? מה אז?
כריס: אניח אהיה נורא עצוב.
סנדרה: ותבכה?
כריס: אני חושב שכן.
סנדרה: איך אתה רוצה להתאבד?
כריס: לא רוצה להתאבד.
סנדרה: אבל אם כן?
כריס: לחתוך את הורידים אני מניח.. אם אני חייב לבחור.
סנדרה: למה?
כריס: זה רומנטי כזה, כל הדם יוצר ונספג בשטיח. אומנותי.
סנדרה: נכון.
(שתיקה)
סנדרה: אתה אוהב את הדם שלך?
כריס: מאיזו בחינה? משפחה?
סנדרה: לא... את הדם. הנוזל האדום הזה. אוהב אותו?
כריס: לא חשבתי על זה אף פעם... למה?
סנדרה: הדם שלי.. הוא מגעיל אותי.
כריס: למה את מתכוונת?
סנדרה: הוא מטונף. נדמה לי שהוא רעל בעצם.
כריס: את מדבר שטויות, מה כבר לקחת?
סנדרה: אתה צוחק עליי.
כריס: סתם בדיחה, תשכחי מזה.
סנדרה: אני לא מתבדחת, אני מספרת לך משהו שמפריע לי ואתה צוחק
עליי.
כריס: אני מצטער. לא התכוונתי. אז מה את אמרת בקשר לדם?
סנדרה: אל תשנה את הנושא. טוב. לא משנה. עזוב. (מתיישבת)
כריס: על תכעסי עליי. (מתיישב)
סנדרה: אני לא כועסת.
כריס: מבטיחה.
סנדרה: בטח. כן.
כריס: את נשמעת כועסת.
סנדרה: רק חשבתי שתבין אותי יותר.
כריס: להבין מה?
סנדרה: שהדם שלי מלוכלך.
כריס: איך זה?
סנדרה: זה פשוט ככה?
כריס:  כמה זמן זה ככה?
סנדרה: כמה ימים.
כריס: ומה עושים בקשר לזה?
סנדרה: חותכים חתכים קטנים על היד ומטפטפים את הרעל החוצה.
כריס: השתגעת תגידי לי?
סנדרה: אתה עוד פעם מזלזל בי.
כריס: אני לא, תגידי עשחית את זה פעם כבר?
סנדרה: כן.
כריס: וזה עוזר?
סנדרה: כן, נראש לי שכן, אני מרגישה יותר טוב עכשיו.
כריס: ולא תעשי את זה יותר?
סנדרה: אם אני אצטרך אז כן.
כריס: בבקשה לא.
סנדרה: אבל אני חייבת.
כריס: אני יכול לראות?
סנדרה: את מה?
כריס: את החתכים.
סנדרה: טוב (מפשילה את שרוולי החולצה ומראה לט את ידיה)
כריס: (בזעזוע) את עשית את זה לעצמך?!
סנדרה: כן.
כריס: בסכין גילוח?
סנדרה: כן.
כריס: זה כאב?
סנדרה: לא. שרף קצת.
כריס: וזה.. עזר?
סנדרה: כבר אמרתי לך שכן.
כריס: אל תעשי את זה יותר.
סנדרה: לא מבטיחה כלום.
כריס: אני אוהב אותך סנדרה.
סנדרה: גם אני אוהבת אותך כריס.


(חושך)

תמונה שניה:


(כריס עומד לבדו על הבמה, מביט מידי פעם על שעונו)

כריס:

(בכעס) איפה היא עכשיו? קבענו להפגש פה והיא שוב מאחרת. כבר
מתחיל להמאס לי למען האמת. די, כמה בן אדם אחד יכול לסבול?
נמאס לי כבר למצוא סכיני גילוח מתחת למיטה, נמאס לי לראות אותם
זרוקים באמבטיה, נמאס לי לחבק אותה ולראות אותה נרתעת, 'זה לא
אתה' היא אומרת, 'פשוט הידיים שלי קצת רגישות, אם תוכל... יותר
בעדינות. הכל יהיה בסדר.' אני שונא שהיא מדברת על זה ככה,
כאילו שאני זה שעושה שטויות, שאני זה שטועה. (בשקט) היא לא
מבינה מה היא עושה לעצמה, והיא כל כך מושלמת... אולי הייתי
צריך להגיד לה את זה לעתים קרובות יותר, אבל אני אף פעם לא
מוצא את המילים הנכונות, ועכשיו... עכשיו אני כבר לא יודע אם
מחר היא תהיה בחיים. כל הזמן מפחד... והיא לא מקשיבה לי. כל
יום אני מוצא ממחטות ספוגות בדם על הצד שלה במיטה. נדמה לי
שהיא משאירה אותן שם כדי להודיע לי ששוב אני צריך להזהר. ושוב
היא מאחרת. אני מפחד להכנס לחדר השינה, אנ לא יודע מה אני עלול
למצוא שם. אני לא רוצה להתעמת איתה... אלוהים... אתה יודע שאני
לא מוכן לזה, אף פעם אין לי את המילים הנכונות, והיא כל כך
יפה... אני לא רוצה לפגוע בה, היא כל כך... (מבט חולמני) היינו
יושבים שעות על חוף הים ורק מביטים זה בזו, הייתי טובע בעיניים
האלה שלה, היינו מתחבקים... מתנשקים... והרוח הייתה סוחפת
אותנו במחול אינסופי. מלאכים היו מתאספים סביבנו כדי ללמוד
אושר מהו, ובכל פעם שהייתי מביא בה הייתי מתאהב בה קצת יותר.
(בעצב) ועכשיו...? אני לא יודע מה קרה לה. אני לא מכיר אותה
יותר, אני לא יודע מה הביא את השינוי. אני לא השתניתי, אני פה
בשבילה... תמיד.
(סנדרה נכנסת לבמה, כריס לא מבחין בה וממשיך לדבר)
כריס: (בקול מתגבר)
היא כל כך חכמה, הבן אדם הכי חכם שאני מכיר, לא הייתי מאמין
עליה שהיא מסוגלת להיות כל כך טיפשה- (בצעקה) טיפשה!
סנדרה: (בשקט) טיפשה...?
כריס: (מודע לפתע לנוכחותה) סנדרה... לא! לא הבנת אותי. אני לא
התכוונתי לזה ככה...
סנדרה: אתה חושב שאני... טיפשה?
כריס: לא! לא, אהובה שלי, אני חושב- אני יודע שאת מדהימה! אני
חושב... אני רק דואג לך.
סנדרה: אני שמעתי. אתה אמרת שאני טיפשה.
כריס: אני... אני לא התכוונתי לזה ככה. (מתקרב כדי לחבק אתה)
סנדרה: (נרתעת) לא... לא... תעזוב אותי.
כריס: סנדרה, אל תכעסי עליי, אני  לא התכוונתי לזה ככה... אני
אוהב אותך.
סנדרה: אין סיכוי. (בבוז) אהבה... אהבה הוא אומר לי... לא...
אני דווקא מבינה אותך כריס, גם אני לא הייתי אוהבת אותי אם
הייתי אתה... אבל לפחות לי היה את הכבוד כדי להגיד לך... לא
לשקר לך בפרצוף, לא לנשק אותך... (בצרחה) שקרן! (בשקט) עדיף
טיפשה משקרן.
(מתחילה להתרחק לכיוון היציאה מהבמה)
כריס: סנדרה! חכי לי.
סנדרה: (נעצרת. מסתובבת אליו, מביטה בו במבט מזוגג וממלמלת) תן
לי ללכת. אני... אני אחזור.
כריס: סנדרה... אל תלכי ממני.
סנדרה: אני אחזור. אני... אנחנו נתראה, טוב? (יוצאת מהבמה)

(חושך)

X



תמונה שלישית:

(סנדרה מסתובבת על הבמה בעצבנות, ידיה לא חבושות. תיק גב ממורט
זרוק על הריצפה בקצה הבמה.)

סנדרה:

הוא לא אוהב אותי, הוא שונא אותי, אני מגעילה אותו, הוא רואה
אותי והעיניים שלו נמלאות גועל נפש, הוא חושב שאני משוגעת.
אני לא אוהבת אותי, אני שונאת אותי, אני מגעילה את עצמיף מביטה
במראה ומתחשק לי להקיא. אני משתגעת.
אני מלוכלכת, אני לא מאשימה אותו... (נעצרת, בוהה באוויר מספר
שניות)
(בצעקה) די!! (מתחילה לשפשף את גופה בחוזקה עד שהיא נופלת על
הרצפה, מתחילה למלמל בטירוף) הדם שלי רותח, הוא מבעבע, הדם שלי
משתגע, (נאנקת) כואב לי כל כך... אני נשרפת מבפנים... (מתפתלת
על הרצפה) רעל... רעל זורם בתוך הגוף שלי... כל הגוף שלי
מורעל... אני לא מסוגלת יותר, אני... חייבת... לשחרר...
רעל...
(קמה מעל הרצפה, עיניה קרועות באימה וכאב)
איפה הוא? כואב לי כל כך... למה הוא לא פה? אש הגיהנום זורמת
בתוכי, מלאכי השטן נוזלים לתוך הריאות שלי ונושפים אש בנשמתי.

הם גדלים ומתפתחים בתוכי, ניזונים מרעל דמי, שואבים את כוחם
מטינופת, קורעים את בשרי ובקרוב יבקעו את עורי ויפרצו לעולם,
יזהמו אותו, יחללו את קדושתו, יטמאו את כל מה שקדוש בו. ואני
מכילה את כל הרוע הזה בתוכי, חייבת להרוג אותו, חייבת לשחרר
קצת מהרשע הזה ששוכן בתוכי לפני שאתפוצץ.
(מתחילה להסתובב לאורך הבמה) מה לעשות? מה הפתרון? (בצעקה) למה
אף אחד לא עונה לי?! (תופסת את ראשה ומטלטלת אותו) למה אתם לא
עונים לי? פחדנים! נכנסים כדיבוק לנשמה טהורה ומטנפים אותה,
מכניסים בה מעצמם, ניזונים מדמה... ועוד אין לכם את האומץ
לענות?
(קופאת במקום, ניכר שהגיעה להארה) סכין... הם חיים בדם, הם
ניזונים מהרעל... אם לא יהיה להם אוכל הם יגועו וימותו... דם
אמיתי- דם אמיתי הוא הרעל שלהם! אני צריכה להרעיל אותם... אני
צריכה דם אמיתי, אני חייבת להוציא את הרעל... סכין...
(ניגשת לתיק ומתעסקת בו מספר שניות, מתרוממת- מחזיקה בידה סכין
גילוח)
זה הפיתרון היחיד. אני חייבת להוציא את הרעל מתוכי. לנקות את
גופי...לטהר את נשמתי...
(כורעת על 4, מתעסקת בפרקי ידיה למשך מספר שניות ואז מתמוטטת
על הבמה, ממלמלת)
דם... רעל... דם... מלאכים...

(כריס נכנס לבמה, מבחין בסנדרה השרועה על הרצפה, כורע לצידה,
קובר את פניו בשערותיה, מרים אותה ונושא אותה מחוץ לבמה.)

חושך.

תמונה רביעית:

(סנדרה ו- כריס עומדים אחד מול השני, פרקי ידיה של  סנדרה
חבושים.)

כריס: (בשקט) את יודעת שאני אוהב אותך.
סנדרה: לא אתה לא! יכולת להגיד שאני מושלמת, אתה יכול להגיד
שאין יפה ממני בעולם. אבל אתה לא אומר. היה לי קל יותר אם היית
קר, אם היית גוש אבן חסר רגשות, אבל אתה לא. אתה חם, נשיקותיך
נהגו להמיס אותי... מה השתנה? אני מטונפת, מלוכלכת מבפנים.
הייתי מבינה אם היית מגעילה אותך, אבל לא- אתה אומר ששום דבר
לא השתנה- אני מרגישה בתשוקה שעוברת בך כשאתה ממשק אותי... אבל
אני גם מרגישה את הרעד שעובר בך כשאני מחזירה חיבוק, ואתה
מרגיש את התחבושות כנגד צוארך. הן מגעילות אותך! אני טהורה
עכשיו, או לפחות הייתי, והטוהר שלי מגעיל אותך! אתה מלוכלך
ואתה לא מרגיש, והניקיון שלי דוחה אותך! אצלי הכל טוב... הבעיה
היא אצלך, אתה מחליא אותי!
כריס: (בשקט) עד הפעם הבאה שתהיי "מלוכלכת"... אני לא יכול
ככה. לא יכול להציל אותך.
סנדרה: לא רוצה שתציל אותי! לא רוצה שתאהב אותי כמו שאני-
מטונפת! אני רוצה שתשמח כשאני מנסה להטהר בשבילך, אני רוצה
שתאהב להרגיש אותי.
כריס: (בשקט) זה מפחיד אותי. אני מפחד.
סנדרה: אתה מפחד ממני?
כריס: לא ממך... ממה שאת עושה לעצמך.
סנדרה: מה שאני עושה לעצמי זה מה שאני... אתה שונא אותי.
כריס: אני אוהב אותך.
סנדרה: אז תוכיח לי!
כריס: איך? איך אני אמור להוכיח דבר כזה? את אמורה לדעת. אני
רק רוצה שתהיי מאושרת. מאושרת- ובריאה.
סנדרה: את תשאיר אותי בפעם הבאה.
כריס: מה?
סנדרה: אל תקח אותי לאנשים בבגדים הלבנים.
כריס: האנשים בבגדים הלבנים... רופאים... הם עזרו לך. הם רצו
להשאיר אותך שם ואני לא הסכמתי. רציתי לקחת אותך הביתה, לחבק
אותך, לטפל בך, לאהוב אותך... לנשק לך את כפות הרגליים, להרים
אותך מעל הקרקע ולרחף איתך למקומות שמעולם לא היית בהם. אני
רוצה שנחקור אותם, שנלמד לאהוב אותם ביחד. אני רוצה שתנשקי
אותי בלב שלם... אני רק רוצה שתהיי שמחה!
סנדרה: אל תקח אותי לאנשים בבגדים הלבנים.
כריס: אני לא מבטיח כלום... אם משהו יקרה לך... אני לא יודע מה
יקרה איתי.
סנדרה: אל תקח אותי לאנשים בבגדים הלבנים.
כריס: די, מספיק. בואי נלך לישון.
סנדרה: (בצרחה) אל תקח אותי לאנשים בבגדים הלבנים!!


חושך.

תמונה חמישית:

במה חשופה מלבד כיסא שעומד בגבו לקהל.
סנדרה עומדת כפופה, מביטה בפרקי ידיה החבושים, לבושה בשמלה
שחורה ארוכה, חסרת שרוולים.

סנדרה:

(בצעקה) תסתכלו! (מרימה את מבטה לקהל ומראה להם את פרקי ידיה)
תראו מה עשיתי לעצמי!

(מתחלה לדבר במהירות, קולה מתגבר בהדרגה) זו לא הפעם הראשונה
שחתכתי את עצמי. כבר הרבה פעמים ראיתי את האור, ואף פעם לא היה
לי את האומץ לפסוע את הצעד הנוסף לכיוונו- להכנס לתוכו ולתת
לחמימות הנעימה שלו לעטוף אותי מכל כיוון, לחפון אותו בטוהרו
הממכר ולנקות את גופי מהרעל שזורם בעורקי במקום דם. (נעצרת
ובוהה בנקודה בלתי ברורה מעל הקהל)
(מתכווצת במאין עווית כאב, נופלת על ברכיה, בוהה בפרקיה ידיה)
אלוהים יודע שניסיתי, רק רציתי להחליף את הרעל בדם כמו שיש
לאנשים רגילים. שוב נכשלתי. שכבתי בשלולית של רעל, טיפותיו
מעכלות בגופי חורים, נספגות בבשרי וממיסות אותי לתוך השטיח.
(מרימה את מבטה, שומטת את ידיה, ומחייכת חיוך קטן) דם אמיתי
הציף את את גופי אז, דם מחזק, מלא כוחות חדשים. רציתי רק לקום
ולהמשיך לחיות, שבויה לגמרי בתחושה הזאת של התעלות. תחושה של
ריחוף מרגש, מתרוממת מעל הקרקע ומותירה את צרותי מאחור.
(חיוכה נמוג) ואז הוא מצא אותי. נמסה על השטיח בתוך שלולית של
רעל. הוא חשב שמתתי, ואני רק רציתי לצרוח "אני בחיים! אני רוצה
לחיות!", אבל הייתי חלשה מידי עדיין, דמי החדש לא הספיק לחדש
את מערכות גופי באנרגיה האדירה המצויה בו.
והוא נכנע, נושא אותי בזרועותיו אל האנשים בבגדים הלבנים.
(נעמדת, המבט הרדוף חוזר לעיניה והיא מביטה לצדדים לפני שהיא
ממשיכה לדבר) הם- הם לקחו את גופי הבתולי ומילאו אותו בסמים
ובתרופות- (בצעקה) רעל!
והוא- הוא לקח אותי אליהם. האחרון שעוד הבין אותי ועמד לצידי
נשא אותי בזרועותיו היישר אל תוך שיניהם החדות, ציפורניי ידיהם
המעוקלות ושיני הארס שלהם.
(הבעה של סיפוק מופיעה על פניה) הוא היה גם זה ששכנע אותם לתת
לי ללכת משם. הוא סיפר לי אח"כ שהם רצו להשאיר אותי שם. אצלם.
הבטיחו לטפל בי.
אבל אנחנו- אנחנו יודעים יותר טוב מזה. אנחנו מטפלים זה בזו
ואיש לא יכול לנו. לא האנשים בבגדים הלבנים, עם הרעל שלהם
והבטחות השווא.
(משפילה את מבטה, קולה נחלש) אתמול הוא הלך מכאן, אמר אני
מתישה אותו, שהוא כבר לא יכול לעמוד בכל פעם שנמאס לי לחיות.
אמר שהוא לא יכול להניח את היד בכל פעם שמתחשק לי לחתוך את
הוריד. הוא לא מבין. חשבתי שהוא מבין. הוא לא מבין שאני לא
רוצה למות. לא מבין שבכל פעם שהסכין חותך בי זה במטרה לחיות-
להוציא את הרעל הרותח שמעכל אותי מבפנים, ורק אני יכולה לנקות
את עצמי.
(בלחישה) ועכשיו אני לבד.

(מבט חולמני מופיע בעיניה) המלאך יבוא ויקח אותי הלילה. ירים
אותי בזרועותיו החסונות ויתן לי כנפיים משלי. ואני אתרומם מעל
האדמה המקוללת הזו ואגיע למקום גבוה יותר. טוב יותר.
מקום בו לא יכאב לי יותר.

(כמו מתעוררת לפתע, מתחילה להתיר את התחבושות בידיים רועדות,
קולה חנוק) בציפורני ידיי אני מקלפת את המחסום האחרון ביני
ובין שלוות האינסוף, עוקרת את רגליי מהקרקע וחוצה את הגבול
לתוך עולם בלתי נודע. איני יודעת מה מצפה לי מעבר לגדר אך איני
מפחדת. כל מקום אליו אגיע יהיה טוב יותר מזה שאני עוזבת
מאחור.

(מוציאה מכיס בשמלה סכין גילוח ומביטה בו מספר שניות) אני
עומדת למות הלילה. הפעם אני חותכת במטרה להרוג ולא במטרה לרפא.
אני מרגישה את ההתרגשות בכל גופי. הלילה תהיה הפעם האחרונה
שאעצום את עיני. מחר אהיה במקום אחר בכלל.

(מתיישבת על הכיסא בגבה לקהל, התחבושות נופלות משני צידיה. היא
רוכנת קדימה, משתהה כך מספר שניות ואז נופלת על הרצפה לפני
הכיסא)

(חושך)