היא היתה ילדה שבכתה דמעות של גלידה, גלידה בטעם שוקולד
מריר-מתוק.
אהבתי אותה.
אהבתי את הריח המתוק שנסחב אחריה, כאילו רק הרגע היא אכלה צמר
גפן מתוק, ועתה היא נאבקת בדביקות המציקה שכפות הידיים.
היה לה חיוך של ילדים קטנים, חסר דאגות, אושר טהור.
והיא היתה בוכה לי לתוך הכרית על כל האנשים שהכירה ועל אלו שלא
הכירה, אלו שהיו ואלו שאינם, כל האנשים שאמרו שתמיד יהיו
לצידה, ונטשו.
היא היתה מקללת את כל העולם ובאותה נשימה היא ידעה לחבק את
כולו, כאילו עוד רגע קט הוא יעלם, שאם לא תמהר מספיק הוא יחמוק
כמו חול מבין האצבעות, היא רצתה להרגיש את כולו, לשנוא אותו
ולאהוב אותו.
היא רצתה לדעת.
והיא ידעה, היא ידעה יותר משאדע אי פעם בחיי, היא ידעה את
סודות הים והשמיים, אילו רצתה היתה לומדת את שפת הכוכבים. היא
ידעה לדבר עם העצים והחיות.
היא ידעה לדבר עם עידו ואורי ושי וליאור.
היא ידעה להקשיב לשתיקה שלי בזמן שהקשבתי לכל הידע הזה בעיניים
בורקות ולחיים סמוקות, אכולת קנאה.
אני ידעתי להריח הכריות אחריה, לגעת בטעם השוקולד, שמעולם לא
העזתי לטעום.
טעם הדמעות האסורות שלה, היו לי כפרי אסור, ולא היה לי הנחש
שיפתני.
היה לי את גופי עוצר סוד, היתה לי נשמתי.
היתה לי אהבתי.
ולא היה לי אותה, היו לי דמעות השוקולד האסורות שלה שאגרתי
בתוך קערת ענק במקרר, מצפה ליום בו יותר לי לאוכלן.
והיא היתה בוכה לי נהרות של גלידה אל תוך הכר, את כל העולם
שידעה לדעת היא בכתה לי אל תוך הסדינים, מספרת לי תשובות
לשאלות שלא היו לי.
בערתי. בתוך תוכי בערתי אליה.
בפחד.
בחוסר וודאות שרק הנעורים הראוני,
בערתי, להמס את דמעותיה אל תוך כף ידי המבקשת, את תוך פי
המשתוקק, אל לבי שנדם.
היא נמסה לתוכי, מותירה בי שבילים ארוכים ארוכים של מתיקות
סמיכה.
רק אז שמתי לב שהיא נוטפת וניל אל גבעות הקצפת על גופה, ופיה
דובדבנים מסוכרים מרעיל אותי במתיקות הצבועה שלו.
סוכריות צבעוניות של צחוק הדהדו בראשי בזמן שגמאתי את טיפת
הגלידה האחרונה.
קפאתי.