כולכם בטח מכירים את ההרגשה הזאתי של: רוצים לירשום משו ולשחרר
את הכל הכל החוצה ביצרית אומנות חדשה בין אם זה בשירה או בכל
צורה אחרת אשר מוכרת לנו. אך חסרה לנו האפשרות לכתוב אותה. יש
את הזמן לכתוב יש לנו את המילים, אך שום דבר לא רוצה לצאת,
מביטים לעבר אותו מירקע לבן ו... מתוסכלים רוצים לפרק את כל
המקום לרסיסים. זה ניראה כאילו כל פעם שמרימים את העיפרון או
המכחול או כל דבר אחר והוא פשוט מלגלג עלינו ומראה לנו את חוסר
היכולות שלנו להוציא שוב את הרעיונות שלנו החוצה. תמיד קוראים
לזה השראה, או בשפת ה"גבוהי השכלה" ,מוזה. וכשזה חסר חסר לנו
חלק חשוב מאיתנו. זה מטריף אותנו ומוציא כל רצון וחשק להמשיך
לעסוק באותה אומנות, או שפשוט ממתינים ומנסים לימצוא השראה
חדשה כדי ליצור.
אצלנו מכנים זאת "חסימה יצירתית": חסימה ברור למה ויצירתית טוב
אתם מבינים את הפואנטה במה שאני כתבתי פה. אני הגעתי למחסום
הזה, וכפי שכל אחד מיכם שקורא את זה ומחשיב/ה את הכישרון שלו/ה
ליצירה כחלק חשוב מהנשמה שמקיימת אותואותה בטח מבין אותי למה
זה גורם להרגשת תיסכול זוועתית ואולי גם כן למה אני כותב את כל
זה, אם עברתם את זה בטח אתם ניזכרים בכל אותם שיטות שאתם
ניסיתם: קמיעות מזל, אסטרולוגיה לשם הערת היתעניינות, ויכוחים
מסעירים על נושאים שוליים (כמו למשל ויכוח על שיעורי
היסטוריה), מעבר קיצוני ממחשבה למחשבה וניסיון לימצוא נחמה
בדברים הקטנים והיפים שבחיים. אך שום דבר לא עובד, כפי שניתן
לצפות מהרוח האנושית אשר לעולם לא עושה מה שבעליה אומרים לה
לעשות. ועכשיו בימקום ליצור דברים מדהימים ביופים או דברים
שזוכים לביקורת זוועתית וחריפה ממבקרים כאלה או אחרים אשר זה
מסמל את ההתקדמות שלנו מבחינה יצירתית אז... אנחנו שוקעים
ברחמים עצמיים ומנסים ליבדוק ולחפש אולי יש דרך להחזיר את זה
או שניאלץ לימצוא משהו אחר שיעזור לנו לעבור את היום.