מה מנסים היוצרים והיצירות הגדולות לעשות?
To Reach out  ולנסות ולהגיע אל אותה פינה בנפשו של  הנידח,
המבולבל, המסכן. לגעת בו ולהציל אותו מאובדן עצמי ומתיוג עצמי
שלילי.
לשקם את הדימוי העצמי שלו ולהראות לו שקיומו אינו סתם וכי שייך
הוא לשורה של אנשים מיוחדים שהיו מבורכים ומקוללים בה בעת;
מקוללים מבחינת החברה (ועצמם, אם הרשו לחברה להיכנס פנימה
לחייהם), ומבורכים כבני אדם אותנטיים ובעלי ייחוד. הוא (האבוד
והמקולל)  מודע לקללה, ואילו היוצר רוצה ליידע אותו באשר
לברכה.
היוצר רוצה לעזור לו (לה), להחזיק להם את היד בנפילה הגדולה
שהיא חייהם, להראות להם את הגדולה שהיא עצמיותם האותנטית.
לגרום ללכלוך של הקונפורמיות, הכוללניות, השטחיות, התיפלות,
הקטנות וצרות המוחין, שדבקו בדימוי העצמי שלהם, להתנקות
ולהעלם, ולגלות מתחתיהם את היהלום הבורק והקשה שהוא עצמיותם
האמיתית.
לשדר לו/ה שיחכו רגע, שלא ילכו לאיבוד כל כך מהר, שלא יאשימו
ויענישו את עצמם כל כך, כי בעשותם זאת הם רואים ומתייחסים
ללכלוך שהצטבר מסביב ובחוץ - ולא אל היהלום שמוסתר על ידם,
וקיימת סכנה כי על ידי הצליבה העצמית הזאת הם עלולים לפגוע
חלילה ביהלום היקר.
אני עצמי זוכר משנות צעירותי את הכתבים שפגשו אותי ו(עשו לי
בדיוק את שאני שואף לעשות בכתבי לחייהם של הצעירים של עכשיו
ושל אחר כך;) הבזיקו אור גדול שהאיר את אפרוריות הסתמיות שעטפה
את הייחוד הנעלם ששכן בתוכי. אפרוריות סתמית שהם סכנה זוחלת
שעוטפת את הכל והיא שרויה על כולם; על רוב הספרים, המרצים,
היחסים והאהבות שהצטננו. וזו סכנה ממשית ליהלום שלהם, שהרי תוך
כדי שהות עם אחרים סתמיים וחסרי ייחוד -כה קל להאמין שכאלה הם
גם פניך, כאלה הם חייך. להאמין שהכל הוא אך לכלוך, תפלות,
סתמיות ואבק. וכי בשורת היהלום היא פנטסיה  - במקרה הטוב,
ונאורוזה ובעיה נפשית - במקרה הרע. אינך פוגש יהלומים פועמים
נוספים מלבדך, וכל שחוזר אליך מאחרים הוא אותו כיסוי אטום, חד
ממדי וחסר שאר רוח. וכה קל להאמין שכאלה הם פניך וכי גם אתה
חסר ייחוד, עומק וזוהר פנימי. וכי כל שאת חש בפנים מפעם לפעם,
הן לא יותר מאשר אילוזיות עצמיות. שהרי הנורמה לא כזאת. (ואז,
כאמור, כל שנותר הם התיוגים העצמיים השליליים).
וכך עובר לו אותו יהלום דרך חייו, והוא מוקף, מכוסה ועטוף
בנורמות קולקטיביות דומיננטיות, לא יודע אם אחרים גם הם צופנים
יהלומים כאלה, או שמא היהלום שלו הוא אך שלוחה נאורוטית שיש
להיפטר ממנה, מהר.
ולתוך כל הבילבול, המבוכה והאובדן הללו, צונחות היצירות
הגדולות. הן לא מהוות תרומה או עזרה, הן  קרן אור להולך
בחושך, הניצב על פי תהום  - וחבל הצלה למי שנפל לתוכו.
בלעדיהן כל שנותר הוא או סתמיות והבל - בחוץ,  או סבל וצליבה
עצמית - בפנים.
ועל מה מדברים כתבים אלו? על נפש אחרת, מציאות אחרת, על
המטאפיזיקה הפנימית שהיא חזקה וריאלית יותר מן האלילים
המוחשיים ביותר של השגים מדידים, או התרמומטר של דעת הקהל ויחס
החברה.
הכתבים הללו, היצירות הללו, מראות לאדם שהוא לא משוגע! או
דפוק מבחינה נפשית, וכי יציאת הדופן שלו, עולמו הפנימי - הם
בחזקת ייחוד אמיתי. ייחוד הדומה לייחודם של אותם ל"ו צדיקים
נסתרים, שצדיקותם הנעלמה מצילה את עולם ההבל והריק מכיליון די
בטוח.
וכך יוצא שיצירות אלו יכולות להיות בעבור ההלך הבודד והאבוד של
הנפש - יותר מוחשיות ואמיתיות, מאשר עדת רעים צוהלת או מתנכרת.
כי הן מסוגלות לגאול אותו מן המחלה המדבקת של הסתמיות, האגביות
והשטחיות  - המכסים את פני הדברים ולהחזיר אותו למעיין המים
החיים של האותנטיות - המפכה בתוכם. וכך לאפשר לו לגעת בגלעין
הגדוש של עצמיותו האמיתית. זו שבדרך כלל חסרת ייצוג או
התייחסות, למעט שבבים מקריים, הבלחות פה ושם בשיחה או לפני
השינה.
היצירות הללו משקמות ומדגישות עבורו את הגדולה של נפש האדם,
באשר הוא אדם. כיחיד, ולא חלק מן הנורמטיביות של חברה זו או
אחרת. שהרי כל חברה, כחברה היא הבל ורק הנפש, ובעיקר הנפש היא
המציאות המציאותית היחידה.
ועתה ליצירות שהצליחו לגעת בי באותם זמנים של עלטה וחוסר
בהירות, שבהם היה לי אך מושג קלוש:  מי אני, מה אני, להיכן פני
וכו'. אלה מקצת מן היצירות. בעבור אנשים אחרים, מן הסתם אלה
יכולות להיות יצירות אחרות לגמרי. אך יצירות אלו נגעו בי באותם
ימים, וגם בימים מאוחרים ועכשוויים יותר.  והכותבים שלהם
קרובים אלי יותר מאנשים הקרובים אלי ביותר, כי הם קרובים אלי
במקום שבחיי היום אין לו כמעט ייצוג. המקום הזה הוא הכי
אינטימי לי, הכי יקר וקרוב אלי ועם זאת בחיי היום יום הוא הכי
רחוק ממה שקורה.  יצירות ויוצרים אלו הצליחו לגעת בנקודה
האינטימית הזאת, ובכך הפכו לחברי הקרובים ביותר.
אז הרשימה הבאה, היא רשימה של פנסים מאירים בחושך קשה וידידים
קרובים בעולם מנוכר:
אנטואן דה סנט אכסופרי (הנסיך הקטן)
7 פנחס שדה (החיים כמשל)
7 הרמן הסה (נרקיס וגולדמונד, סדהרתא ועוד)
7 קארלוס קאסטדנה (כמעט כל יצירותיו)
7 שלמה גיורא שהם (הסוציולוגיה של האבסור וכמעט כל כתביו)
7 אסתר קל (רסיסים, ויצירות אחרות)
7 אוספסנקי וגורדייף (בחיפוש אחר המופלא)
7 יהודה עמיחי (עכשיו ברעש ושירים אחרים)
7 נתן זך (כל החלב והדבש)
7 דליה רביקוביץ (אהבת תפוח הזהב)
7 ר. ד. ליאנג (האני החצוי וכמעט כל כתביו)
7 מרטין בובר (אור גנוז שאר כתביו, אך בעיקר הסיפורים החסידיים
המופלאים)
7 פרננדו פסוא (ספר האי נחת)
7 יוסף שכטר (סיפרו על קירקגור9
7 אריך נוימן (התפתחות היסוד הנשי)
7 וילהלם רייך
7 ויקטור פרנקל (האדם מחפש משמעות)
7 חליל ג'ובראן (הנביא ויצירות אחרות)
7 מישל פוקו (תולדות המיניות)
7 סרן קירקגור (חיל ורעדה)
7 מרטין היידיגר (הישות והאין)
7 הרקליטוס (פרגמנטים)
7 קרישנמורטי ג'ידו (חופש מן הידוע)
7 מייסטר ארקהרט (הדרשות)
7 פרידריך ניצשה (כמעט כל כתביו)
7 ג'יי וקתלין הנדרקיס (במרוצת החיים)
7 אריק ברן (משחקיהם של בני האדם)
7 אוגוסט סטרינדברג (בית הבובות, נורה, העלמה יוליה ועוד)
7 אנטון צ'כוב (שלוש אחיות, השחף, דוד ואניה)
7 אריך פרום (מנוס מחופש ואמנות האהבה)
7 ראשד פילד (המחסום האחרון)
7 אויגן הריגל (זן באמנות הקשת)
7 רולו מיי (גילוי ההוויה)
7 ראובן קריץ (שנים של תכלת ועוד)
7 ג'ק לונדון (מרטין עדן)

ישנן עוד יצירות ויוצרים אחרים. עוד אחזור לשורות אלו ואוסיף
שמות.

"אם ספר זה יופיע אי-פעם בדפוס, אבקש מאת הקורא (אשר איני
יודע מי יהיה, והיכן ואימתי יחיה) כי יאמר לעצמו: ספר זה נכתב
בעת החושך. מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב
בעיניו כעורק-הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהם. לגביהם היו
חכמת-החיים והמוסר החברתי הדבר העליון, ובאופן כזה לא היו
מסוגלים להשיג אלא את הבינוני ובשום-פנים לא את המוחלט, לא את
הגדול, לא את הנלהב. העיקר בעיניהם היה להיות אבר מן הגוף
הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זו באמת
אהבה, מה זו בדידות, מה זו שירה, מה זו גאוניות, מהם טומאה
וטוהר, מה זה קיום לפני אלוהים, מה זה אלוהים; הם היו
יושבי-חושך שכחי-אלוהים, וזה כלל לא היה איכפת להם".

פנחס שדה, "החיים כמשל", הוצאת שוקן, 1979


"פנחס שדה: הפרסום לא מהותי לשיר. כשאני כותב משהו וזה נדפס
בחג בעיתון, ונדפס יפה, כמו שרצוי לי, אז מה אני עושה? אני קם
בבוקר, נוסע העירה באוטובוס, כי כאן קשה להשיג "הארץ" או
"דבר", קונה בקיוסק, קורא אותו. מצאתי איזו גינה קטנה בצפון
תל-אביב, שבה הייתי יושב בנעורי וקורא את קנוט המסון כשהורי
חשבו שאני בבית ספר, אז לשם אני הולך וקורא את העיתון ואחר-כך
מקפל אותו, ולוקח את האוטובוס חזרה הביתה, מכניס את החומר לתיק
קרטון, ובזה סגרתי את העניין. כשאני קורא את הדברים שאני
מדפיס, אין לי שום הרגשה שעוד מישהו קורא את זה. זה עניין ביני
לבין עצמי בחדרי שלי. אין לי שום מודעות של קהל. גם לא קהל
ייחודי. ולכן אני לא פונה לשום קהל, לשום חברה. אני משליך את
הלחם אל הים, אל המים. בזמן האחרון נעשיתי אלרגי להדפסה אפילו.
אבל אומץ לב וגדולה כזאת שהיתה באמילי דיקינסון, שלא הדפיסה
אפילו שורה אחת, לא היו לי. אומץ לב נראה לי הדבר החשוב ביותר
ביצירה. האומץ, אם צריך, לחיות בחולשה, בעולם הזה, כמו אמילי
דיקינסון למשל, להיות סתם הרווקה המזדקנת של העיירה אמהרסט
ולכתוב אלף שמונה מאות שירים של גאוניות צרופה. ולחיות כך כל
החיים, לא כמו שאני עכשיו אומר 'יש לי אלרגיה להדפסה', אבל אם
עורך מאוד משתדל, הוא משיג אצלי שירים, אין לי במה להתפאר. היא
הימרה על כל הקופה. על כל החיים.זה מה שאני חושב. אבל אם היית
שואלת אותי מה אני מרגיש, מה אני מרגיש לאחר כל מה שאיבדתי, אם
היית שואלת אותי מה אני מרגיש עכשיו, מה הרגשתי הלילה, הייתי
עונה לך, שהלוואי ולא למדתי מעולם קרוא וכתוב".

קטע מתוך "איך אתה מגיע לשיר?", חוברת "חדרים" מספר 6 אביב
1987, הוקלט בביתו ביום ה-14.8.1986




] אותי עניינו הבודדים הגדולים - אשר מבלי דעת מאומה על
אודות חייהם ניחשתי את בדידותם - ועמהם הזדהיתי עד כדי כך
שעצם המחשבה עליהם, ואפילו צלצול שמם בלבד, דיים היה להטיל
בלבי מעין שכרון. אותם יכולתי להבין, יכולתי להבין את יסוריהם
ואושרם האלוהיים, את התלהבותם השרפית, את בדידותם התהומית, את
השכרון האפל של רוחם, את גאוניותם. יכולתי להבין על שום מה לא
הובנו בחייהם, ולמה כילו את חייהם הגופניים על ידי צליבה, או
איבוד-לדעת, או שגעון. בשעות הקשות של מצוקה, עייפות ובדידות
לא איבדתי את אמונתי ובטחוני מפני ששיויתי לנגד עיני את זכרם
של הללו שאהבתי, ושהיו חיים ומציאותיים בשבילי יותר מכל אדם
ומכל דבר שעל סביבותי"
החיים כמשל, עמ' 72

גבריאל רעם. 26.3.2003