הוא בא אליי ושאל אותי למה אני עצובה. עניתי לו שאינני עצובה
.
הוא הסתכל עליי במבט עגום וחייך ואמר : "עם שקרים לא תגיעי
רחוק". הוא שתק הסתכל מעלה לכוכבים ואמר: "הכוכבים הזוהרים כבר
לא מצליחים להאיר את עור פנייך", הסתכל מטה: "השלוליות כבר לא
רוצות את השתקפותך, ומדוע כל זה? הינך עצובה ואת מעציבה את
הטבע שתמיד היה הדבר הכי יפה בעינייך".
לא ידעתי מאיפה הוא יודע עליי דברים ושאלתי אותו, אך על זה הוא
לא השיב שום תשובה.
הוא לא הזיז את עיניו מעיניי, הוא תמיד ידע לאן עיניי יפנו
עכשיו...
הוא חיכה שאגיד דבר מה, אך לי לא היה מה להגיד, השפלתי את
עיניי וכעבור שנייה הוא שוב דיבר "את משפילה את עינייך כשאת
בורחת או כשאת עצובה, חיוכך אולי עדיין ישנו על שפתייך, אך
בליבך הוא נעלם מזמן.
קטעתי אותו ושאלתי מדוע אדוני חושב שהוא מסוגל לנתח אותי כך
בלי להכיר אותי בכלל?
הוא הוציא משהו מכיסו השמאלי, חשבתי שזו איזו קופסאת קסמים
והתחלתי לגחך מעט, אך למרות מחשבותיי הטיפשיות זו הייתה מראה
קטנה .
הוא כיוון את המראה אליי וביקש ממני להסתכל עלייה, לא רציתי,
והוא התחיל לשאוג עליי ולצעוק שאני אסתכל , פחדתי כל כך שלא
לקח לי יותר ממאית השנייה כדיי שעיניי יסתכלו לתוך המראה.
הוא אמר "כך אינו נראה פרצוף שמח באמת, את אינך שמחה".
הכניס את המראה לכיסו בחזרה הסתובב והלך, לעומת זאת אני המשכתי
לעמוד שם לכמה דקות, ועד עכשיו אינני מבינה מי הוא אותו אדם.
אחריי שהוא התקדם כמה מטרים הוא הסתובב וצעק: "אנחנו עוד נתראה
, אני שומר עלייך".
שלא תבינו לא נכון, הוא לא אמר את זה מתוך כעס או לאיים עליי
להפף הוא חייך ודיבר בנעימות, למרות שהוא צעק.


אתם יודעים אם הייתי מאמינה באלוהים עוד הייתי חושבת שהוא
מלאך...