חייט אחד ישב בחנותו הקטנה והאפלה ועסק בתפירת חליפה, כשפיו
מלא סיכות. הוא הושיט את החוט והמחט מול האור של הפתח, וניסה
להשחיל את החוט. והנה נפל צל על הפתח: עמד שם איש וחבילת בד
משי בידו.
"אני משרתו של מלך ג'יטוליה המבקר עתה בארץ", אמר, "שימעך הגיע
לאוזני אדוני המלך והוא ציווה לתפור לו מבד זה חליפה. והמלך,
כידוע, אין ידו קפוצה. שכרך יהיה רב, ובלבד שתהא החליפה נאה,
כיאות למלך".
הוציא החייט אט אט את הסיכות מפיו ואמר: "ראוי לו למלך שיבוא
אלי כדי שאקח את מידותיו".
צחק המשרת וענה: "לא לכבודו של המלך לבוא אל השוק!"
"וכיצד אדע מידתו?", תמה החייט.
"בוא עמי אל הארמון, ושם תיקח מידה".
ניער החייט את סינרו, תקע את הסיכות בכרית-הסיכות הסגולה, תלה
על צווארו את סרט-המידה, ועלה אל המרכבה. משנכנסו לארמון, הובל
החייט אל חדר המלך האורח. פרס המשרת את בד המשי על השולחן,
ונתן לחייט למשש אותו. והנה נכנס מלך ג'יטוליה. פנה המלך אל
החייט ואמר: "חפץ אני בחליפה מלכותית!" .
הקיף החייט את השולחן מדד בעיניו את הבד, ואמר: "הבד מספיק
כמעט לשתי חליפות!"
אמר המלך: "חייטי הארמון, בארצי, מדדו ונטלו את מידתי. זוהי
המידה שקבעו לי"
"הבד גדול מדי!", התעקש החייט.
"הכיצד?", תמה המלך.
ענה החייט: "בארצך, אולי אתה גדול!"