כתיבה טובה תלויה
בנייר טוב,
אני חושב.
וזהו לא נייר טוב,
אבל אין לי אופציות.
חשבתי על עתיד
אחר, לא סביר.
עליי ועל יובל.
עליי ועל יובל,
בגרמניה,
אני בתחתונים
שחורים צמודים,
שזוף ורזה
והיא בביריות עם שוט,
מנהלים מועדון
סאדו.
מאושרים.
מאושרים?
אולי יותר מעכשיו.
אל תבינו לא נכון,
מצב כזה באמת לא
נראה לי קוסם כרגע.
אין לי שום פנטזיות
על הקמת מועדון.
ואין לי שום עניין בסאדו.
אך עצם המחשבה שנוכל להגיע
כל כך רחוק
בפיתולים המוזרים האלה
של החיים,
שנוכל לעוות את גופינו
ומחשבותינו עד
כדי כך,
שנוכל לצבור מספיק חוויות,
מספיק היסטוריה,
מספיק זמן,
כדי להרחיק את עצמנו
עד לשם, עד לברלין,
ממלאת אותי
אושר.
ולכן גם ממלאת את
מתנאל האחר, העתידי,
בן השלושים וחמש,
בברלין,
באושר.
גם הוא מתמלא אושר
מדי פעם, כשהוא
תופס את עצמו,
בין הצלפת שוט
לשורה של קוק
בשירותים,
גם הוא מתמלא אושר
כשהוא תופס את המרחקים
שעברו הוא ויובל.
אני מצטער שמחברת
הכתיבה האהובה עליי
לא נמצאת אתי.
יש לה שורות רחבות,
ונייר ירוק.
נייר שעושה לך
חשק למלא אותו.
נייר של "בון" לא נועד
שימלאו אותו במחשבות.
הוא נועד שימלאו אותו
בקפה הפוך, גדול או
קטן, בטוסטים, בכוסות
של בירה.
אי אפשר לתלוש את
הלבן מהמחשבות,
לחלק את הורוד ללקוחות
עם החשבון,
ולקבל החזר מס
על הצהוב.
אבל זה מה שיש.
חיפשתי במגירות הניירות
אחרי אחד ראוי יותר,
(כשדמיינתי את
יובל בביריות ושוט)
(לא התרגשתי מינית,
כלל וכלל לא,
רק גוריתי אינטלקטואלית.
או בעצם
מטא-אינטלקטואלית.
תשוקה לפתוח את הראש
לדברים גדולים ממנו)
ומצאתי רק פלייר להופעה
(מצויינת) בת כמה שבועות,
שהיה גדול מדי
בשבילי.
ניירות גדולים
גורמים לי לתחושת יראה
כשאני כותב,
ולהרגשה שלעולם לא
אוכל למלא אותם,
ולפחד שכתב-ידי
לא יצליח להגביל את עצמו לשורות
ישרות, וכך הדף כולו יהיה בלגן
של שורה הנוזלת
לשורה מעליה
ומתחתיה
וכן הלאה-
לא
קריא
לחלוטין!
לא?!
ומצד שני דפי "בון".
בסופו של דבר בחרתי בהם.
לא, בעצם.
לא בדפי בון רגילים.
אלא בדפי הערות
קטנים של יצרן
בירה ידוע.
שמו מופיע על ראש
כל דף.
בירה הולנדית.
אני חושב להעביר
את מועדון הסאדו
להולנד.
כדי שכש"שוורץ הגדול"
(כך החלטתי עכשיו
שקוראים לו)
יכין לעצמו שורות של קוק
בשירותים
הוא ייתקל במקרה
בחתיכה של נייר,
עליה שם הבירה ההולנדית
(על ידי מיקום המועדון בהולנד
אני מגביר את סיכוייו
למצוא את חתיכת הנייר,
למרות שיש לשער
שבירה הולנדית נפוצה
גם בברלין)
וכך
באותו מועדון סאדו
באמסטרדם,
בין הצלפת שוט
לשורה של קוק
בשירותים,
איזכר אני,
מתנאל הזקן,
באותו הערב ב"קפה יהודה"
שרשמתי רשימה
על נייר בירה,
ואתמלא אושר,
כמו שאני מתמלא עכשיו.
"YOU are the artist!"
-Donald Kaufman |