הלב מתפוצץ לי בחזה, אני נשבעת. העבר שלי מחוק, ואתה הרגע הזה
והעתיד. גם מהמקום הכל כך מהוסס אצלי אתה מצית אורות בקצוות של
מנהרות חשוכות במיוחד. וגם עכשיו אתה לא אומר מי יודע כמה. אתה
צמוד והשתיקה שלך לא משאירה הפעם מרווח לפחדים שלי שיגיחו.
צמוד ודי.

העור שלך... אלוהים, העור שלך נספג אל שלי מרקם חדש נברא. כף
הרגל שלך מהודקת בחלקה העליון לחלקה התחתון של כף רגלי.
השוקיים החשופות והירכיים העירומות שלנו יוצרות חיה מזן חדש
ונכחד כשהן מתערבלות כך אלו באלו. הבטן השטוחה שלך לנגד שלי
הרכה, הקפדת הבריאות שלך מול הנהנתנות הרעבתנית שלי, רעש
המעיים מפעפע דרך פתחי הטבור שלנו, כמו הדם עתיר החמצן שעבר שם
פעם עת התכדרנו בבטני אימותנו. הנה אתה עובר מכווץ רואה אותי,
שקדמתי לך, הנה העיניים המופלאות שלך נפקחות לקראתי במים
השלווים, הנה החיוך המתרחב שלך ששופך על פניך אור והבעה אחרת,
הנה אתה תינוק שלי. הרחם פועם ומעסה אותי לקראתך, כמו דוחף
בגלים גלים, ואדוות מצלצלות באוזניי אני יכולה לשמוע את הדופק
שלך ומשטח עורי התינוקי המקומט מכל המים נדרך למגעך.

הנה כך, הנה הזרועות שלך מקיפות אותי. אני עטופה. ראשי סמוך
לשלך, אפינו משיקים, השיער שלי מכסה את לחייך משני הצדדים
כשאני עולה אל המצח שלך ושפתיי לא יכולות לחדול לגעת ברקות
שלך. הו הרקות שלך והוריד שמשתרטט תחתן. שדיי צמודים לחלק
העליון של החזה שלך ולצווארך. אנחות מיקרוסקופיות נלחשות ממך
עד פאתי אוזניי, וההידוק של גופי אליך ממלט ממני אנקת תשוקה
לאהבתך אלי. אני מכניסה ביננו רווח קטנטן ודוחפת את זרועי וכף
ידי ביני לבין הגוף שלך, גב היד שלי עולה דרך הבטן שלך אל החזה
אל הסרעפת אל הצוואר אל הפנים היפים שלך. היד שלי בריכוז מוחלט
מעבירה אלי כל זיע ממך של הנאה ועונג של מה הכי נעים. הכי נעים
בעולם. הכל נעלם עכשיו. אין כלום העולם פשוט חדל. ואתה מושך
אליך את שפתי התחתונה ויונק אותה אני נזרקת לשמיים. מטאורים
מתנפצים אל כדור הארץ והורסים מחוזות שלמים כשאתה נושם לי אל
החלק שבין כתפי לאוזני, כשראשי נוטה לצד ונשמט כשאני מאבדת
אותו מרצון כל כך. והצמרמורת המאה חולפת בי עד שורשי שערי,
שהוא רך ומתפתל נחשים לתוך פיך, אל עינייך, נספג בלחות הנשימה
שלך מתלתל שערי בקבוקי שיכר אתך.

זזה, אני זזה כדי שלא תישאר חלקה אחת לא כבושה. היד שלך על
תחתית הגב שלי משייטת אל קצהו והרעד שבא בי נתפס לך במרפק. כל
השרירים הטבעתיים שלי רוצים עכשיו לענוד לך חתונת זהב. בלבן
בלבן בוהק. הבזקי הגוונים שבך חודרים אל עיני העצומות דרך
הרשתית הכבויה. אתה בא לתוך מוחי, הנה אתה נוגע בחלקים, מוח
ימין, שמאל, אחורי, קדמי. לוחץ לי על הכפתורים שם לוקח פיקוד.
איבדתי שליטה על הגוף. הרגליים שלי נכנסות למן רעדות שקוראות
לך לבוא הביתה הארוחה כבר מוכנה. אני כבר לא אכעס לא אצעק לא
אהיה רעה, שתבוא לתוכי וכל פיסה ספוגית שם תתרחב, כל נקבובית
תבכה מאושר נוזלים אינסופיים לקראתך שתחליק בי. ודרוך הגב
התחתון שלי שמקומר עכשיו כבר ומתחנן לקחת את עצמות האגן שלך
ולהניחן בין שלי לבנות פסל תלת ממדי שאיש לא יזהה איפה הוא
מתחיל והיכן הוא מסתיים, כמו שמיניית אינסוף המונחת על צידה.

נשמתי נעתקת עוד טרם תבוא בי. בנחיריים מורחבים פגסוס עף בקו
האופק הריח שלך שולח אדים רעילים המדגדגים את סנטרי ומפתים
לעוד. זהו לא שואפת לא נושפת לא צריכה לא חמצן לא צריכה דבר
מלבד את הקסמים של המגעים שלך האצבעות שלך מחושמלות על הפטמות
שלי ואתה מביט אלי מבין עפעופי ריסייך בהתמקדות המוחלטת ביותר
שראיתי מימי. הזין שלך חונה שם בחיבור בין הרגל שלי לגוף, בקפל
שמתחת למותן, מחדד לי את עוצמתו רק בתחושה הקטנה של הדקירה,
ובין רגליי מתמלמל שמך שוב ושוב במחזור לא מסתיים של אותה המלה
היפה הזו. האותיות פורשות כנף. הירך שלך בין שתי רגליים, צבתות
עוצמתיות, ואתה מחליק שם כי רטוב ואפל וטוב טוב טוב. המקום
הטוב בעולם ללכת בו לאיבוד. החיבוק החזק ביותר הלב שלי צורח
סירנת אושר ואף שכן לא נעור בבהלה. רק אתה יודע שמעולם לא ככה
רצו אותך. שלעולם לא ככה ירצו. הלבה החמה ממני זורמת באשד
דולק, רותח, ממיס, מהפנט. אתה לא מפחד עכשיו. אני לא יראה. אין
ולא יהיה זמן בטוח יותר בתולדות הימים.

אדים עולים מכפות ידי שמחככות את עמוד השדרה שלך אלי להצמידך
עוד ועוד ועוד. אני יפה. אני יפה רק עבורך, אני יפה בגללך. אתה
מתמוטט כשאני מביאה רוח מאפי אל קצה תנוך האוזן שלך, אתה
מתפוגג מהמחשבות שלך עצמך. הנה הנה כמה קסם... הנה אתה האמיתי
הנסער זה שמניח לתענוג להוביל אותו למרחב המוגן הנכון ביותר.
כימי, ביולוגי, אטומי. אני לא יכולה להפסיק לראות צורות וצבעים
וריחות וטעמים וקולות על מסך פלסמה כשאתה מתחתי ועוד רגע, עוד
רגע אנחנו גוף אחד. בחיים לא הרגשתי כך. אני באמת מאמינה
שבחיים לא הרגשתי כך ממש ברגע הזה שלפני כניסתך אלי אני חולמת
עצמי בתולה לך. השנים נמסות ההתמסרות שלי בשלל טונים של יבבות
עונג בכיווצי כל שריר ברקמות עור חדש שלישלך שנבראות ביננו
ברוך הזה של קטיפת הווייתך הקשה. הקושי שלך מפלס את דרכו
למקומות הרכים ביותר בנשמתי. עמוק אני לא יכולה להתפשר. ושתצא
ותבוא רק קלושות, תישאר איפה שדרך ללא מוצא. תחנה לכמה שעות,
תחנה ללילה, תחנה לחיים שלמים. תן להם לשחות אלי עכשיו מתנשאים
בך מהירים נחושים מצטרפים להרמוניה. מקומם שם מתרפסים אל כותלי
תוכי. ואל תזוז. הנה אתה חצי יושב אני מעליך אתה פיך על שדיי
עובר מכאן לשם כמו רוח, הנה ראשך בין זרועותיי אני רק מאמצת
הנה אני יכולה להעיד לא היה ולא יהיה זמן מושלם מזה. פניך
מתרוממות אלי, אישונך מצלם את התאווה הזו שנסוכה עלי לאהוב
אותך לנצח. יופי מוחלט עבורך אתה יודע זאת ממש עתה. נוגע ביופי
כמו לראשונה.

אתה מתפרץ בי וכל חלק ממך מתקתק והולם ומשקשק ונפרם ונאנק
ומתמוטט, אימפריות נופלות לאט. הילה מקיפה את שנינו. אאורה
לבנה צחה מכושפת. רפיון הבשר מנוחת פעימות הלב והדופק שניסדר
מחדש. הדממה. הערפל. השממה. מרבדי הפרחים. רפרוף כנפי מיליוני
הפרפרים. נימוחות הרגע על לשוני היבשה ששוב מלקקת את שלך,
לשתות. אין זמן, אין סיבות, אין רחובות, אנשים, כאבים,
זיכרונות, משימות, מריבות, אי-הבנות, חששות קיומיים... בתודעה
שלי לא כתוב מתי נכנסת לחיי שהרי מאז ומתמיד נכון? וזה הכל
בעצם. הכל ביד, בעור, בתא הראשון שלא יתפצל, בנו. הכלום והכל
סוגדים לנעלותה של האהבה עלינו. רק היא נשארת מזוככת ביקום
עכשיו ידענו.