העין הזאת עוקבת אחריך. מעבר למסך אטום אתה שומע את הקולות.עם
טיפה מאמץ אתה מצליח להפריד את הרעש המתגבר הזה ואתה שומע מים,
מים זורמים שכמו נותנים מסגרת של תמונה לזעקות. אף אחד לא איבד
אותך עד שנתת לעצמך ליפול אל מחוץ לטווח מודעותם. בשבילם אתה
בטח עוד שם רק שהם לא חושבים לבדוק את זה וכשהם יגלו את האמת
אתה כבר לא תרצה שיראו את פניך. משהו בריק הזה עושה רע, רע
מאוד לדמות האנושית שלך. אתה משיל עור של נחש והצבע דוהה לאט.
אם יש כזה דבר נשמה אז עכשיו היא הכי קרובה, אתה אפילו חושב
שאתה מרגיש אותה, כמשב רוח צונן על זרועך, חולפת עוברת אותך
ופורשת ידיים לקבל את פני החושך העוטף. אתה מתחיל לנוע. לא עם
הרגליים אלא בריחוף קל כמעט לא מורגש. והעין הזאת... מטיילת
סביבך במעגלים לא ממצמצת, לא מפסיקה לחדור. זה סוג של מעבר כזה
ואתה נזכר ביונה הנביא בתוך הקבר החי ואתה רוצה לצעוק, לבקש
מחילה, אתה לא יודע על מה אפילו אבל רק שיגמר. אבל זה לא כואב.
זה רק. זה הכל. זה רק. הזיכרון שלך מתחיל להיעלם, מאחוריך אתה
רואה נגטיבים של שברי עבר מתרחקים ממך כמו עטיפה של ממתק ברוח.
עשן בריאות, זו הסיגריה הראשונה שעישנת. כל כך מזמן, אבל אתה
לא בטוח. מימדים של זמן ומקום נעלמים לך עכשיו ואתה שט על מרבד
הרוח הזה אל עבר אור בוקע. זה לא אור בקצה מנהרה, זה עולם הבא.
אתה משוכנע בזה. הוא גודל בהדרגה והקור הלילי הזה מתחיל לפנות
מקום לחמימות נעימה. אתה מושיט ידיים בדמיונך מוכן לאמץ אל
ליבך את האור ואז אתה מתעורר. שמש של בוקר בחוץ ושוב נפלה לך
השמיכה בלילה. כל לילה אתה לוקח את עצמך כמו בלש בהסוואה
למקומות הכי נידחים של המודעות שלך וכל בוקר אתה חוזר להיות
שוב סתם בנאדם. אבל משהו בבוקר הזה שונה. התעוררת אמנם אבל אתה
לא ממש ער. יש שמש בחוץ, אבל של עולם אחר. אתה קם, קלילות
מפתיעה וניגש לשטוף פנים. מסובב את הברז אוסף את המים בידיך
ומתיז על הפנים. איך אתה נראה הבוקר? להביט במראה. אתה עושה את
זה כבר שנים שלפעמים המבט במראה כל כך שגרתי שאתה לא מבחין
בפרטים. אבל היום כן, בטח שכן. אתה מביט במראה והיא ריקה. הגוף
שלך נשאר במיטה. רק התחושה המוכרת הזאת שמישהו מסתכל עליך כל
הזמן גורמת לך להסתובב והעין הזאת כמו שומר ראש, קורצת אליך
פעם אחת ויחידה.