[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכאל קליינר
/
אלמלא רחמים

עברו חודשים ועדיין לא הצלחתי להשלים את מכלול הרכיבים.
אני מנסה להכין משהו, לפי מתכון. בספר קוראים לזה "שלום", אך
לא מוסברת שם תכלית הווייתו. כל שאני יודע על אותו שלום זה כי
גלום בו עולם ומלואו, כך לפחות טוען לבי.
הבעיה היא שרכיבי השלום לא ניתנים להשגה בקלות.
בישראל, שנת 2045, איש לא שמע על רכיבים כ"אהבה" או "חירות"
כמצוין במתכון. ולפעמים נדמה כי אף אין הם מצויים כאן בכלל,
לפחות לא בישראל.

את רוב הרכיבים יש לי. אפילו שוויון מצאתי בחנות קטנה בבני-ברק
(לשעבר ת"א). חסר לי רק רכיב אחד - דמוקרטיה.
מה זה לכל הרוחות דמוקרטיה?


הספרנית בספריה, שכנראה חיה עוד בתקופה שנשים הורשו לצאת לרחוב
ללא כיסוי ראש, הביטה בי כחושבת להסגיר אותי לידיהם, כששאלתי
אותה מה זה דמוקרטיה.
"איך אתה מדבר?", התיזה אליי, "יש כאן ילדים!". "למה את
מתכוונת?", שאלתי בנימוס. אך היא לא ענתה וביקשה ממני לצאת
מהספרייה. לא הצלחתי להבין את משמעות פרצופה הזועם וההמום אשר
נחקק במוחי.

יצאתי מהספרייה והלכתי. השמש כבר החלה לשקוע כשצללתי אל מאחורי
פח ציבורי זמן שקלטתי נוכחות שני גברים מאיימים מאחורי. השעה
הייתה שעת התפילה ההמונית, ומי שלא היה בבית הכנסת, שבשלושים
השנים האחרונות החליף את מוסדות בתי-הספר, היה נענש בחומרה.
ובאותו רגע נתון, העדפתי להתכסות בשלל ירקות רקובים מאשר
להיתפס בידי לובשי החולצות השחורות. חבורת בריונים שרק מדינה
מעוותת כשלנו יכולה להפוך לאגף השיטור שלה.

שנאתי את מה שקורה. הצורך להתחבא, להתגנב, להתחמק. התחלתי
לחשוב על מעבר, הגירה, כמו אבא שלי, שהיה, או עדיין, סופר.
מספריו קראתי על הדרך בה התנהלו החיים בנעוריו. דברים כמו
"חופש בחירה", "שוויון זכויות" או "הגשמה עצמית" הוזכרו שם,
ועוד מושגים מעורפלים שכאלה.
מעולם לא ירדתי לסוף דעתו של אבי דרך סיפוריו, אך מלותיו העלו
בי רגשות נוגים, תמונות חדות אך עמומות של אומה חופשית.
אני יכול רק לנחש כי זו הסיבה שבעוונה מוגדרים העותקים
האחרונים של ספריו, שנעולים כנראה במרתפי הממשלה, כמדע-בדיוני.
מזל שאיש לא יודע על העותקים הנצורים ברשותי, ואיש גם לא ידע.

לפני כמה שנים, מספר אנשים מהפרובינציה רצו בקניית אחד
הספרים,אך הממשלה דחתה את הבקשה.
"חומר תועבה, מסוכן לנפש הציבור" הגדירו אנשים את אחד מספריו
של אבי, שסיפר על איזה ראש ממשלה שנרצח.
זה היה הראשון שנרצח לפי מה שהבנתי, אני לא זוכר את שמו. מאז
נרצחו עוד כמה, אז כבר קשה לזכור פרטים. אבא שלי היה זוכר
שמות. הוא היה זוכר הכול.

לפני 16 שנה, כשנולדתי, הוא אמר לאימי שהוא לא יכול להתמודד עם
האשמה, על שהביא אותי לעולם כזה, ושהוא חייב ללכת מפה. הם ניסו
לברוח יחד, אך אמי נתפסה בגבול. עכשיו הוא באיראן, ונראה לי
שהוא מאושר שם. תמיד רדף אחר הקדמה והחופש, כזה היה אבי.
ואני מבין אותו! מה כבר יש כאן עכשיו?

למעשה אין כבר כלום. רק ממשלת הלכה ומיליוני נתיניה השומרים,
חיים-מתים, תלוי בנקודת המבט.
אולי זה טוב, בדרך מסוימת. אין עוד צורך בטרחה מיותרת. אין
סיבה לחשיבה עצמית, או מקוריות. כל גילוי של אינדיווידואליזם,
או יצירתיות בבן-אדם מדוכאת כבר מגיל הגן. אני זוכר היטב את
ההוראות. להיות כמו כולם. להתלבש כמו כולם. לחשוב כמו כולם,
ובמילים אחרות ובדיעבד -  לא לחשוב כלל.
המילה "למה?" נחשבה לקללה. אני זוכר את ה"אני" שמעולם לא נתנו
לך לגלות. ואני זוכר איך לימדו אותך לאבד עצמך תחת המטרייה
הרחבה של האמונה.
בגלל זה אני מנסה להכין שלום.
כל-כך הרבה שירים דיברו עליו פעם. אך אף אחד מהם לא אמר מה זה
בדיוק. רק אמרו שכשזה יבוא, יהיה
טוב. טוב יותר. ולי נותר לעשות רק דבר אחד. להאמין.
גם את זה לימדו אותי כאן, "להאמין ותו-לא", וכך אעשה. לעד
אאמין בכוח העליון, באבסטרקציה, באמונה בריק שמכיל בחובו הכל.
חוסר המוחשיות היא שמחישה צעדי לקראת מיצוי הכוח העליון הנולד
מחדש - השלום, השינוי...

אך עכשיו, כשאפשרות של שלום לא נראית כל כך רחוקה, מסתבר כי
זהו דבר מאד מורכב. אלפי רכיבים שונים, הוראות הכנה באורך
מגילת איכה, והרבה תנאי הכנה מסובכים. אולי בגלל זה אף אדם לא
ניסה להכין אותו באופן מושלם בזמן האחרון. מי צריך את כל
הבלגאן הזה, את כל הטרחה? אני, כנראה, וגם אתם אם חושבים על
זה.

כעת יש לי את כל הרכיבים. הכול, חוץ מדמוקרטיה. רוב החנויות
שביקרתי בהן לא ידעו מה זה בכלל, ואלו שידעו, בקשו ממני, כמעט
התחננו, שאצא מהחנות שלהם ומהר.
מתוך ייאוש תהומי החלטתי לעשות צעד נועז. ללכת ולנסות את מזלי
באחת ממרכולתיו של הרב עובדיה. אומרים שסבו היה איזה מישהו
חשוב. אומרים שעל כולנו להודות לו על שהביאנו וקיימנו עד היום
הזה, כאן בישראל הקדושה שנת 2045.
אני משער שאם אני לא מאושר כאן, לא חלה עלי חובת התודה ולכן לא
אודה לו, אך על פי מה ששמעתי, במרכולתיו של עובדיה יש מגוון
רחב של תבלינים ומיני חפצים אשר שמורים שם עוד מתקופת הסבא.
כמובן שזה בדיוק מה שאני מחפש. החושים שלי אומרים לי שאם יש
דמוקרטיה בעולם, אני ימצא אותה כאן.

היה לי ברור שככל שאתקרב לשלום המיוחל כך בהתאם אתקרב לתפיסתי
ואולי אף למותי, פחד מוות אפף אותי, שישמור עלי האל. אל מלא
רחמים הם קוראים לו לפעמים, חבל שלא הפנימו קצת ממה ששיננו כל
חייהם, חשבתי לעצמי.

החלטתי לסכן את חיי ולהגיע לאחד מ"סניפיו" של עובדיה, הממוקם
על הר הבית.
היום היה יום ראשון. לא עצמתי עין כל הלילה עקב מהירות
המחשבות אשר התרוצצו במוחי.
צינת בוקר ירושלמית טיפוסית קיבלה את פניי. מבחוץ נראיתי כמו
כולם. בגדים שחורים, כובע שחור, פאות לחיים ארוכות ומסתלסלות.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהתנערתי משנות השטיפה המוחית שבצעו
בי  -   לפני שנתיים הרגשתי צורך עז ופנימי להוריד את פאותיי.
ידעתי מה יהיו התוצאות אך עשיתי את זה בכל זאת, ובמודע.
בתמורה הושלכתי למעצר, לחודש שלם.
השפילו אותי, בעטו בי, ירקו עליי, ולמרות הכל, זו הייתה ההרגשה
הטובה ביותר שהרגשתי בחיי.
האוויר היה נוזלי יותר, הכאב היה חזק יותר והדם מתוק יותר.
פשוט חי...

והנה אני עומד כאן, שנתיים אחרי, בפתח דלת אשר אולי מסתירה
מאחוריה את התרופה לכל התחלואים.
נשמתי עמוק ונכנסתי לחנות. ריח תבלינים לא מוכר הכה בפניי.
הבטתי סביב. מאות מדפים, אלפי מוצרים. בקבוקים וצנצנות מכל
הצבעים והגדלים. קופסאות וארגזים. ובין המעברים הרחבים עברו
עשרות לקוחות. המקום המה אדם, אך השקט ששרר נתן יותר תחושה של
בית קברות.

לאחר כשעה של שוטטות בחנות, הבנתי שבלי עזרה לא אצליח למצוא את
מבוקשי. הפריטים היו מפוזרים על המדפים ללא שום הגיון. עובד
צעיר שהדביק מדבקות מחירים על משלוח חדש של
מי-יודע מה, עמד כחמישה מטרים לפניי. התקרבתי אליו בהיסוס.
"סליחה?", שאלתי, "אתה יכול אולי לעזור לי?". הוא הפנה אליי את
מבטו. מבין סבך השערות מעל פניו וראשו ננעצו בי שתי עיניים
חומות. סקרניות.
הוא לא נראה כמו כל שאר האנשים בחנות. או בכלל אנשים שאני
מכיר. סקרנות היא דבר נדיר כיום.
"מה אתה מחפש בדיוק?", שאל הבחור. לא ידעתי מה יקרה אם ישמע
בקשתי. אנשים רבים בעבר, הגיבו בבעתה. מעניין מה כל-כך מפחיד
בדמוקרטיה.
"ובכן?", שאל אותי הבחור. "מה אתה צריך?". הישרתי מבטי אליו
שוב, ומשהו בעיניו, ניצוץ בלתי מוסבר, הוא שהכריע את הכף
במאזניי מוחי ו-"דמוקרטיה", אמרתי. "אני צריך דמוקרטיה".
חצי מגופי כבר שלח אותות הכנה לרגליים להסתובב ולברוח עם השמע
האזעקה, אך החצי השני שלי הרגיע אותי והשאירני במקומי. דבר לא
יקרה הפעם. העיניים.
שום אזעקה לא ייללה. שום לובשי שחור לא באו לקחת אותי, ידעתי.
"אני לא בטוח שיש לנו את זה. אבל אני אבדוק", אמר הבחור ופנה
אחורה. לא חלפה שנייה וחזר על עקבותיו - "תגיד, למה אתה צריך
את זה?".
הרגשתי שאני יכול להגיד לו, בלי לחשוש. "אני מנסה להכין שלום",
אמרתי.
"מה זה שלום?", הוא שאל.
"גם אני הייתי רוצה לדעת", עניתי לו ברוך. "זה בדיוק מה שאני
רוצה לגלות".
"חכה פה", אמר.
עברו מספר שעות והוא חזר. פניו סמוקות וכולו נסער.
בידו בקבוק קטן. כחול. על המדבקה הקטנה היה רשום, בעט אדומה
ובכתב מסולסל "דמוקרטיה". "קח את זה ולך מיד!", אמר, "ברח".
הייתי המום.
עשיתי כדבריו, ברחתי כשהבקבוק קמוץ חזק באגרופי, שמור מכל רע.


באותו הערב, בעליית הגג שבביתי, ערבבתי את כל הרכיבים.
לסיום הוספתי את הדמוקרטיה. לחומר בבקבוק הכחול היה ריח מאוד
חזק. חריף.
ערבבתי הכול ביחד וחיכיתי.
חיכיתי, אך כלום לא קרה. השלום שלי לא עבד.
אני לא יודע מה עשיתי לא נכון. אולי שכחתי משהו, אולי הוספתי
יותר מדי ממשהו אחר.
זה לא משנה! הכל נכשל. השלום אכזב אותי כשהייתי זקוק לו יותר
מכל.
ואני בכיתי.
לא יודע בדיוק על מה. אולי על עצמי, אולי על הילדים שמעולם לא
יוולדו לי, אולי על האבא שמעולם לא הכרתי ואולי בכיתי על כל
נשמה ונשמה מכוסה בלאים שחורים ותכריכים לבנים, שמאכלסת את
פיסת הארץ הקדושה בדימוס הזו.

אולי.

שבוע אחר כך עליתי שוב לעליית הגג. עדיין מתחבט בסיבות ומשמעות
כשלון הגאולה שלי.
רגלי נתקלה במשהו בחדר החשוך. הדלקתי את האור.
היה זה הבקבוקון הכחול המוכר, של הדמוקרטיה. הרמתי אותו.
לעיניי התגלתה מדבקה שלא הבחנתי בה בעבר - תאריך תפוגת החומר.
לפני חמישים שנה בדיוק.
לא פלא שהשלום שלי לא עבד!

מעניין מה קרה לפני חמישים שנה, ביום בו מתה הדמוקרטיה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ויאמר השודד
מייסטר
לשולייתו:
"זכור בני ואל
תשכח:
ופרצת ופרצת ימה
וקדמה צפונה
ונגבה"


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/03 2:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכאל קליינר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה