אני אינני חובב גדול של נסיעה באוטובוסים. למעשה, אם הייתי
יכול הייתי קונה לי עוד היום קטנוע ונוסע איתו לכל מקום, במקום
להיסחב באוטובוס. יש כל כך הרבה דברים בנסיעה באוטובוס שיכולים
להטריף אותי, למשל המבט על הפרצוף של הנהג שעושה לך טובה כשהוא
נותן לך לעלות לאוטובוס שלו, או הדחיסות שיש בקו שלוקח אותי כל
יום מהבית לאוניברסיטה. לא קשה לי לשנוא את זה שבחורף יש נהגי
אוטובוסים שמשפריצים בכוונה על מי שהולך לו בגשם על המדרכה
ליד, והאמת שאני כל כך שונא לנסוע באוטובוסים שהייתי יכול
לכתוב סיפור שלם על זה בשני כרכים עם 1000 עמודים- אבל אני
רוצה לספר לכם שלהפתעתי הרבה גיליתי שיש גם דברים טובים בנסיעה
המקוללת הזו.
זה היה יום חורף אפלולי. כהרגלי, קמתי בבוקר, התקלחתי,
התלבשתי, שתיתי כוס קפה ועישנתי, ויצאתי לאוטובוס בכיוון
האוניברסיטה. יש לי מין כישרון נדיר  כזה לפספס את האוטובוס
בדיוק כשאני מתקרב לתחנה, דבר שגרם לי לפתח תיאוריה שאם אני
בדיוק  מפספס את האוטובוס, אז כנראה שהיום יהיה יום טוב. פשוט
אין ברירה אחרת- אתה חייב להאמין בזה, אחרת תתעצבן יותר מדי
:-)
באותו יום ספציפי, בדומה להרבה ימים אחרים הגעתי לתחנה כמה
שניות אחרי שהאוטובוס עזב. עם חיוך עך הפנים, הגברתי את
הווליום בדיסקמן, וננתי לג'ימי הנדריקס לעשות לי את הבוקר. אבל
כמו כל תיאוריה טובה, גם זו שלי התנפצה לרסיסים, ואחרי שתי
דקות של מוזיקה הדיסקמן מת... למזלי האוטובוס הגיע די מהר,
ונדחסתי לתוך המסה האנושית שהייתה דחוסה כמו כמו הפח שלכם
כשאין לכם כוח להוריד את האשפה. שניה אחרי שניה, ראיתי איך
התיאוריה היפה שלי שעמדה במבחן המציאות זמן כה רב, מתמוטטת תוך
דקות ספורות. סגרתי את העיניים, וכבר הייתי מוכן להרים ידיים.

דבר אחד עצר לרגע את הכל: מבעד למסך האנושי הצפוף שהיה
האוטובוס, שמתי לב שבאחד המושבים האחוריים יושבת מישהי שנראתה
לי מוכרת באופן מוזר ביותר. לא יודע אם אתם מכירים את ההרגשה
הזו, כשאתם רואים לרגע בזוית העין מישהו או מישהי, שנראים לכם
כל כך מוכרים, כאילו ביליתם כבר חיים שלמים יחד קודם- ובכל זאת
אף פעם לא נפגשתם בחיים האלה? בכל מקרה, אני לא מאמין גדול
בסיפורים על גילגולי נשמות וכאלה, אבל את ההרגשה הזו אני מכיר
טוב מאוד- וזו אותה ההרגשה בדיוק שתקפה אותי כשראיתי את אותה
הבחורה... הייתי בטוח שאני מכיר אותה. הסתכלתי עליה, ומיד
מילאה אותי תחושת חמימות כזו, מהסוג שאתם יכולים להרגיש רק
כשאתם מביטים במישהו שאתם מאוד אוהבים. זו אותה החמימות שבאה
עם הגעגועים למישהו שאהבתם ונעלם, או אהבה שהייתה לכם
ונגמרה...
ידעתי שאסור לי להחמיץ את ההזדמנות לעשות משהו בעניין, אפילו
שאתם יודעים- אוטובוס זה מקום לא כל-כך רומנטי (אני מנסה לגייס
פה את שארית הסימפטיה שיש לי לאוטובוסים), על אחת כמה וכמה
בשעה הזו של הבוקר כשהאוטובוס מפוצץ באנשים. למרות זאת- ידעתי
שאני צריך לעשות משהו בעניין אותה הבחורה. אחרי שלוש תחנות,
האוטובוס התחיל להתרוקן, ומייד כששמתי לב שהנוסע שלידה קם
התקדמתי בצעדים בטוחים ורוויי קפאין למושב שבו ישבה. אם אמרתי
קודם שאוטובוס זה מקום לא רומנטי, אז המקום הכי גרוע לשבת בו
מהבחינה הזו היה איפה שישבנו עכשיו- ברביעייה האחורית, עם רעש
המנוע הרועם ושתי פליפיניות קולניות שישבו מולנו. עכשיו ראיתי
לאיזה בוץ הכנסתי את עצמי. מה בכלל חשבתי שאני עושה? בטח הכל
היה בראש שלי, ואני סתם אידיוט עם דמיון פעיל יתר על המידה.
יכולתי להמשיך לחשוב ככה, אלמלא היא קטעה את המחשבות שלי.
"מה...? סליחה, אני קצת עייף" אמרתי, "מה רצית?" איזה פדיחה...
אבל היא המשיכה "אה, כלום,  רציתי רק לדעת מה השעה- אין לי
שעון" והיא חייכה את החיוך שובה הלב ביותר שיש. הדרך הטובה
ביותר לתאר את מה שהעיניים שלי ראו באותו רגע, היה הפרצוף הכי
יפה שראיתי מעודי, ומסביב לו חושך מוחלט. הייתי מוקסם."שמונה
וחמישה", אמרתי וממש רציתי לנצל את ההזדמנות כדי לעשות משהו,
אבל קפאתי... לא ידעתי איך! ובדיוק ככה, אחרי שתי תחנות היא
ירדה, ואני המשכתי לאוניברסיטה באוטובוס שכבר היה חצי ריק.
יומיים שלמים חשבתי על מה שקרה, דבר שאני בד"כ לא עושה,
וקיוויתי שתהיה לי עוד הזדמנות לעשות משהו בעניין.
אחרי יומיים, שוב אני בתחנה ושוב ג'ימי בווליום גבוה, והנה אני
רואה אותה שוב באוטובוס. לא בזבתי זמן- ישבתי לידה והפעם אמרתי
לה שלום, עם הראש כזה- אתם יודעים. ראיתי שהיא מדברת אלי, אבל
לא שמעתי כלום, אז הורדתי את האוזניות, ומייד היא אמרה, "האמת
היא שרציתי בפעם הקודמת לשאול איך קוראים לך" היא שאלה. "גארי"
אמרתי, "ואת?" שמה היה שירה, והיא הייתה הבחורה היפה ביותר
שעיני ראו בימי חיי. העיניים שלה היו ירוקות עם כחול בפנים,
והיה לה את השיער החום הכי יפה שראיתי, גלים כאלה. הייתה קצת
מבוכה, כי מסתבר שבהיתי בה קצת... אבל היא סלחה, ואפילו הסמיקה
קצת כשהעירה אותי מההיפנוט שהייתי שרוי בו. אחרי כמה דקות של
שיחה, כבר  הקשבנו יחד למוזיקה שבדיסקמן, כמה מתאים- לשיר
"51st anniversary" הרגשתי איך אני שוב נופל לאותו בור חמים,
אותה הרגשה שתקפה אותי אז בפעם הראשונה שראיתי אותה באוטובוס.
לא הייתה שום טעות. המבט שלה כשירדה מהאוטובוס, אמר הכל- הייתי
בטוח שזה עתה, חוויתי את אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי עד
היום, הייתי באופוריה. לא היה אכפת לי משום דבר אחר, הייתי
מאושר- עד ששמתי לב: לא נתתי לה את הטלפון שלי, וגם לא לקחתי
את שלה... המילה המתאימה ביותר שעברה בראש באותו רגע הייתה
"טמבל". כמה טמבל אפשר להיות? אבל קיוויתי שאני אראה אותה ביום
שאחרי, אבל כשלא ראיתי אותה ביום שאחרי, וגם לא בשבוע אחרי,
וגם לא כל החודש, איבדתי את התקווה. היה נדמה לי לפעמים שאני
רואה אותה בכל מיני מקומות, לפעמים גם בשעות הכי לא הגיוניות
של היממה- התחלתי לדמיין שאני רואה דברים. חברים שלי אמרו לי
שמשהו לא בסדר איתי, שאני לא נראה טוב. היו רגעים שהיה נדמה לי
פתאום שאני נמצא באוטובוס מאוד עמוס, ואני רואה מישהי מאוד
מוכרת, מן רגעים כאלה של חלום ומציאות שמתערבבים אחד בשני.
באחד מאותם רגעים, שמעתי צלצול פעמון אוטובוס ולפתע עיני נפקחו
וגיליתי שאני עדיין באוטובוס, הידיים שלי עוד לא נפלו אבל
עכשיו עני ער... האם היא הייתה חלום, או מציאות או ערבוב של
שניהם? הלוואי והייתי יודע. עד היום כשאני חושב על שירה, אני
נתקף ברגשות האלה. האם זה הכי טוב שיש? האם האהבה הגדולה ביותר
שחוויתי תהיה חוויה דמיונית על אהבה שפגשתי באוטובוס? שיר של
נטשה מתנגן ברקע "...מיליוני אנשים לבד,ואם כבר לבד...", אני
מכבה את הסיגריה האחרונה שלי ללילה הזה ועומד ללכת לישון. מי
יודע, אולי בחלום אתקל בשירה, ואזכה להרגיש אהבה אמיתית, חזקה
יותר מכל דבר אחר שהמציאות מסוגלת לתת, מכל דבר אחר שאני מסוגל
לתת לעצמי להרגיש באמת...