שוב הגיעה השעה הזאת. ההרצאה נגמרה ונחיל סטודנטים ענק מתחיל
לזרום מתוך כל האולמות והחדרים בבניין. כבר אין צלצולים, כמו
בבית ספר, אבל גם לא צריך. הכל מתוזמן היטב, יעיל. בבת אחת,
כולם יוצאים החוצה, נהנים לראות שוב את אור השמש. כאן האנשים
מתפצלים. לחלק יש עוד הרצאות פה, והם רק יצאו כדי לוודא שהעולם
לא חרב בהיותם בפנים, לחלק יש הרצאות במקום אחר, חלק גדול הולך
למעונות וסידורים אחרים, ואנו - הנותרים - משתרכים לכיוון תחנת
האוטובוס. אני את התיק שלי לנסיעה הביתה הכינותי מראש. רוצה
לחזור כמה שיותר מהר.
מגיעים לתחנה. זוהי שעת העומס, כרגיל. ברגעים אלה אני תמיד
מרגיש כאילו אני בתוכנית להחלפת סטודנטים של אוניברסיטת ג'נין.
בכל מקום דיבור ערבי, מבטא ערבי, צחוק ערבי, התרברבות ערבית.
נותן להם הרבה ביטחון עצמי זה שהם יכולים לגרום ליהודים להרגיש
זרים בארצם ובקמפוסם.
"וואלק, בום!" אחד עם מבטא חזק במיוחד צועק, וכל השאר צוחקים.
אני מעמיד פנים שאני לא שומע, אבל מזווית העין מסתכל עליו כדי
לראות אם הוא לא פוזל לכיווני. שיגיע כבר האוטובוס המזדיין.
האוטובוס המזדיין מגיע. לא שזה משנה את האווירה, כי כל החבר'ה
באים איתי. אני נוסע באוטובוסים של ג'י בי טורס. מה לעשות שאגד
לא דואגים מספיק לאזרחיהם כדי לעשות לי קו ישיר, אבל דווקא
הערבים כן. אז זה או לנסוע עם החמולה או לקחת שלושה אוטובוסים
ולהגיע הביתה שעה מאוחר יותר. הם עושים את זה דווקא, נראה לי,
הערבים האלה.

שוב הגיעה השעה הזאת. בתחנת האוטובוס, שרק חסר לה קצת כתוביות
גרפיטי בערבית ואיזה ילד גוסס מרעב בצד כדי שאני אשתכנע שאני
בעזה, שוב מתאספים שותפיי לנסיעה. 10 דקות של ציפייה והג'י-בי
בא. הדלת נפתחת וכולם מתנפלים עליה. משום מה, מראות של לוויות
המוניות שמראים בערוץ 2 קופצים לי לראש. אני תופס את עצמי
מסתכל מסביב לוודא שאין לאף אחד רובה. העיכוב הזה עולה לי
ביוקר, כי אחרי חצי דקה האוטובוס מתמלא, והנהג סוגר לי את הדלת
בפרצוף. הוא נוסע משם עם חיוך ערבי ואני נשאר לחכות לאוטובוס
הבא שאמור להגיע רק בעוד חצי שעה.
משאיר לי בדיוק מספיק זמן פנוי כדי לחשוב על כל הדברים שאני לא
רוצה לחשוב עליהם. על דנה שזרקה אותי כמו טמפון משומש.
"זה כבר לא מה שזה היה פעם. אתה מבין, נכון?"
"תני לי לנחש: את רוצה שנישאר ידידים." הערתי בציניות מנוכרת.
"האמת שלא ממש..." היא פלטה להפתעתי.
יש לי זמן גם לחשוב על הציונים שלי. או, הנה משהו מעודד.
הולכים להעיף אותי בקרוב, אז לפחות אני לא אצטרך לנסוע יותר
באוטובוס המחורבן הזה. קיבלתי לפני יומיים מכתב מהוועדה
האקדמית. הם מזמנים אותי ל"שיחה בנוגע לתקינות אקדמית". שיחה
בתחת שלי. הם מתים שאני אתייאש ואעוף או לפחות אעלם.

שוב הגיעה השעה הזאת. הדבר היחיד שטוב בלנסוע איתם, אני מהרהר
לי בעוד אני עומד בתחנה, הוא שאני מרגיש ממש בטוח. הרי הם לא
הולכים לפוצץ אוטובוס ערבי, נכון? זה די מפספס את כל הרעיון של
"איטבח אל יהוד". ואולי הם לא יודעים שזה אוטובוס ערבי או שלא
אכפת להם? או שאולי אני אפול על מחבל מטומטם שיעלה על האוטובוס
הלא נכון? זה לא יקרה, נכון? טוב, מספיק עם החרא הזה, הנה הגיע
האוטובוס. הדלתות נפתחות ואני שוב מוצא את עצמי נדחף אחורה
והחוצה אל סוף התור. הפעם לפחות יש מספיק מקום ואני מצליח
לעלות. הנהג סוגר את הדלת אחרי ואני מכין את הכסף לשלם לו. אני
עומד עם הפנים לקדמת האוטובוס, התיק הכבד על גבי, הארנק אצלי
ביד. הוא מושיט לי את העודף עם חיוך ערמומי ובדיוק אז, כשאני
נאלץ לעזוב את ידית האחיזה, שבה החזקתי עם היד השנייה, כדי
לקחת את הכסף, הוא דופק זינוק קדימה. בגלל התיק על הגב, גם ככה
מרכז הכובד שלי היה בערך 2 מטר מאחוריי, ועם הפוש הנדיב של
הנהג, אני עף אחורה ונופל על הגב כמו צב חסר אונים, מנפנף
בגפיי, מנסה להתהפך ולא יכול בגלל השריון. אני מתכווץ לרגע,
מחשש ללינץ' ספונטאני, אבל כשאני שומע את קול הצחוק הרם אני
מבין שהם יסתפקו בלהשפיל אותי.
"דיר בלאק!" הנהג אומר לי בלעג, לקול צחוקם המתגבר של בני
עמו.
אני מצליח לקום על רגליי, במאמץ רב, והולך לסוף האוטובוס.
אגרופיי קמוצים. באחד, השקלים המסריחים שבהם הנהג השתמש כדי
לסדר אותי. בשני, שאריות כבודי האבוד. טעון בחשק להתנקם
בעיניים המלגלגות והמתנשאות שמלוות אותי משני צידי המעבר, אני
מתחיל לשקול להתנפל על אחד מהם כדי לעשות ממנו דוגמא, כמו
שרואים תמיד בסרטים על בתי כלא. במחשבה שנייה, הם יותר מדי,
ולא ראיתי באף סרט כושי מכסח נאצי ליד הקו קלאס קלאן שלו.

שוב הגיעה השעה הזאת. אני מגיע לתחנה, בפעם האחרונה. זה סופי,
העיפו אותי. התחננתי שיתנו לי עוד הזדמנות להישאר, אפילו שאני
לא סובל את המקום הזה ואת הסגל הסוציומטי שלו. פשוט לפי החוק
הראשון של ניוטון, אין לי זין להתחיל לחפש משהו אחר לעשות.
כאילו שאכפת להם, לכולם.
כאשר האוטובוס עוצר בתחנה, אני סוף כל סוף מצליח להידחס לאמצע
ונכנס פנימה. כתפיי דואבות מהתיק, שהשבוע הוא כבד במיוחד. זה
מתחיל להפריע לי עוד יותר כשאני מבין שאני הולך לעמוד עד הסוף
המר. אין אף מקום ישיבה, ואני נבלע בידי המסה הערבית שממלאת את
הרכב. הנהג צועק לי כל מיני דברים בערבית אבל כבר לא אכפת לי.
אני מתעלם ממנו וממשיך לעמוד, מחוץ באמצע האוטובוס. אני מזהה
משמאלי את זה שצעק אז במבטא ערבי בתחנה ומציין לעצמי בחיוך
יהודי את האירוניה. אני מכניס יד לכיס ומסנן בין השיניים -
"וואלק, בום!" ואז לוחץ על הכפתור.