היא תמיד שותה תה עם שתי כפיות סוכר. לא יותר, לא
פחות.....שתיים!
והיא תמיד מבקשת עוד חצי כפית סוכר לאחר שמגישים לה את התה.
והיא לעולם לא תשתה קפה. היא אומרת שזה לא בריא ולא טעים ושהיא
בכלל לא מבינה מה כל ההתרגשות סביב קפה. משקה מיותר לחלוטין!
והיא אף פעם לא תקנה בגדים בחנויות מן השורה. היא תמיד תלך
לשוק הפשפשים או לתופרת אישית. היא אומרת שהיא אוהבת לגרום
לבגדים להרגיש מיוחדים. חשובים.
ככה היא.
אני אוהב אותה ככה, מיוחדת, ייחודית. עוד לא פגשתי ב-22 שנותיי
אדם מיוחד ומדהים כמוה. לעולם לא אפגוש.
יש לה נפש של ציפור.....רגישה, חופשיה, מיוחדת.

אנחנו יחד מגיל שש עשרה. עברתי לגור בשכנות עם משפחתה. היא
תפסה את מבטי מהשניה הראשונה.
בשנים הראשונות אני נצמדתי אליה, היא לא הייתה מעוניינת. זה לא
שהיא גירשה אותי. היא אפילו דיברה איתי לפעמים אבל לא הייתה
בינינו מערכת יחסים חזקה למראה.
זה קרה לראשונה בגיל שמונה עשרה. היינו במסיבת הסיום שלנו. היא
באה לבד, לא כי לא הזמינו אותה, להיפך- המון הזמינו אותה , אלא
פשוט כי היא לא רצתה אף אחד.
היא נראתה אבודה כל הערב, לא התחברה עם אף אחד, אפילו אליי היא
לא התקרבה. נוגנו בערך חמישה ריקודים איטיים. רקדנו בשלושה מהם
יחד. בשניים הראשונים שרקדנו היא הסתכלה עליי במבט אדיש, כמעט
אפטי. ואז בריקוד השלישי... כל הריקוד היא לא הישירה איתי מבט
עד לרגע אחד, הוא היה כמעט מתואם עם המוזיקה. היא הסתכלה
בעיניי והיה לה מבט אחר, אולי אוהב. היא מיהרה להפנות את מבטה
אבל שמעתי בליבי את פעימות ליבה- הם דהרו, כמו שלי.
בשני הריקודים האחרים היא רקדה עם אחרים אבל תמיד תפסתי את
מבטה עליי, מבט משתאה.

אחרי אותו ערב התנהגותה כלפי מבחוץ לא השתנתה, אבל יכולתי
להרגיש אותה אחרת.

אהבנו. בלחש.

אחרי התיכון, לא דיברנו הרבה על אהבה. יום אחד  פשוט העליתי,
כבדיחה, את הרעיון שנגור יחד. עיניה ניאורו. היא ניסתה להחביא
זאת ואמרה באדישות שלא אכפת לה ואם זה מה שאני רוצה אז היא
מסכימה.
מאז אנחנו יחד. בלתי נפרדים.

בלילה , כשהיא חושבת שאני לא שם לב, היא מתקרבת ומחבקת לי את
החזה  חזק חזק. אני מחייך לעצמי ונושם לרווחה, היא עוד אוהבת
אותי.

ערב אחד, כשהיא הכינה לשנינו תה ואני צפיתי בה, נפלטה ממני
השאלה " אודרי, את אוהבת אותי?"
היא קפאה, התבוננה בי ושתקה. אני חושב שזה היה  הרגע הקשה
בחייה- להודות למישהו על רגשותיה...
היא הסיטה שיער מפניה והמשיכה לצעוד לעברי בגאווה. אני חושב
שזה היה הרגע הראשון בחיי שלא ידעתי מה היא עומדת לעשות.
היא הגישה לי את התה, גיחכה והשיבה "באמת  בריאן, איזו מן שאלה
זו?"
היא התיישבה ופתחה את הטלויזיה.

נאנחתי בהקלה . ידעתי שזו תשובה חיובית אצלה. עוד תפסתי אותה
מגניבה אליי מבטים כשהיא חשבה שלא ראיתי.

ידעתי שהיא שלי לנצח.
היא תמיד ידעה שאני שלה.