את תבל אויבתי,
גיא בן הינום.
שמחי עתה לאידי,
באמרי לך שלום.
נצחת, אמת, אותי-
מצצת דמי עד תום.
בחרבונך יבש לשדי,
כלה כעשן ויתום.

מה עשיתי לך,
כי רדפת אותי עד חרמה ?
אם גנבים באו לך,
לקחת חירותי במרמה.
באתי עדיך נער רך,
במרץ - כאש לוהטה.
אך בך כל ראש מוקרח,
וכל כתף מרוטה.

בך זקנתי ברוחי,
על מה תרוני רוצחת,
צוארך תשאי בגאון.
על כי השקיתיני קובעת,
כוס תרעלה ויגון?
במצחך צרעת פורחת,
אות אשמה ועוון.
קללתך קשורה כספחת-
ואם יהיה אסון.

אחת שאלתי מאת השם,
ואותה לי לקחת.
חיים שיש בהם-
תום וטוהר, שכה חסרת.
כי חיים הם למוצאיהם,
ובחיי לא חפצת.
אך כי אשב משומם,                                            
               
ככל קהלך המומת.                                            
                   


כישיש בא בגבורות.
גם מעט מוחי,
עזבני לאנחות.
הן היום כוחי,
עושה מלאכיו רוחות.
אומרה לנפשי, שחי
ובואי בחדר המיטות.