אמש, הלכתי לאיבוד בין זרועותיך. שוב חיבקת וליטפת, שוב
אהבת...

אמש, שקעתי בכמיהה בתוך עיניך. שוב חדרת בעוצמה ונשקת בתשוקה,
שוב הבטחת...
מסתכלת סביבי ומחפשת אותך או מחפשת פינה מוכרת...
מחפשת אהבה.

אני שבה ונזכרת בדמותך, המתרחקת במעלה הרחוב.
זה לא קורה!
אני אשרוד. אני חזקה מזה. חזקה ממך...
בידיים רועדות אני מחייגת אליך, לשאול בתמימות איך עבר היום
ואם אתה הולך לישון או שאפשר לגרור אותך לדרינק בחוץ (ולעוד
לילה חלומי...).

הלילה, שוב הלכתי לאיבוד ברחובות תל אביב.
ברחובות שלי, ברחובות שלך, ברחובות שלנו...
ובעודי מחפשת את דרכי, אהבתי אותך מרחוק.
מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה. לא אפול שוב בקסמיך, לא אובד
במילותיך...

הלילה, שוב הלכתי לאיבוד בתוך עצמי.
ופתאום, צלצל הטלפון וקולך המגשש נשמע מן העבר השני.
פתאום חזרה התקוה ללבי, זו שמעולם לא נגוזה.
שוב שיקרתי לעצמי, יודעת שזו הפעם האחרונה שאראה את פניך,
שאשמע את קולך, שאחוש בחום גופך.
הפעם האחרונה שאטעם את שפתיך, שלשונותינו יתערבבו זו בזו
בתשוקה.

הלכתי ממך, אחרי עוד לילה של אהבה מדומה.
מקווה שיום אחד תאהב אותי, או לא...
רק מתפללת שמחר תזכור שהבטחת לעולם לא לחזור.