עיניה נפקחו והבעת ההלם נמלטה אל פניה למרות היותה מאומנת היטב
בשליטה עצמית. נערות הבתולין אשר סיפור הלילה שלהן נקטע פקחו
אף הן את עיניהן ובהו בה בסקרנות שהתחלפה בחרדה למראה העוויה
על פרצופה. שגרת הערב הופרה לפתע וכמו הסתננה לה הוויה טמירה
ובאה לשכון ביניהן לא קרואה ולא מתחשבת.
"לא, לכו", ואז התעשתה וציוותה "גשו למיטותיכן כעת. הלילה עמכן
וצפו לבוקר" ברכת השינה המסורתית נאמרה בקול מיוצב אך נימת
הפקפוק הדקה שנמסכה בו הבהילה את הנערות.
"אמי... גבירה..." צייץ ברעדה קולה של איליין, צעירת הנערות
אשר לא מכבר נמשכה אל האי. "מה רצה הרבנשיא מאומן הקסם? האם רק
זאת ..." וקולה גווע כשחשה במדקרות המבטים המשתיקים שנשלחו בה
מכל עבר.
עתה נסוגו הבתולות הצעירות ונעלמו בדממה אל החושך, עושות דרכן
אל בית הבתולות משם נשלחו מדי ערב לשמוע את סיפור הלילה. היה
זה סיפור בהמשכים שנגלל זה מאות בשנים על ידי גבירת האגם
ותחילתו כבר לא זכורה לה. הסיפור הועבר דרך מוחה מהאלה אל
הנערות שרובן כלל לא היו נערות כבר.
הרבה מהמושגים שהוזכרו בסיפור כלל לא ניתנו להסבר במונחי העולם
שבאבלון האי. אבל הסיפור חייב היה להימשך ולהמסר מדי יום והיה
בו קסם של עולם אחר בעל חיים, אמונות ורצף אירועים משלו.
היום נקטע הסיפור בבת אחת. לאחר חדשים של התפרצויות אלימות
שהלכו ותכפו ירד ענן של ערפל קטלני על העולם ההוא והשמיד כל מה
שניקרה על דרכו. הגבירה לא יכלה לראות דבר מבעד לאדים הרעילים
אך תחושת הדחיפות והאבדון היתה כה ברורה עד שקטעה את המראות
משלחת בה מדקרות כאב ופחד טהור.
דבר מה דחק בה לעשות משהו... אבל מה?
היא סימנה לבתולה אשר שירתה אותה לעזור לה להתכונן לשנת הלילה.
האשה מבין הבוגרות על האי נגשה אליה. בעדינות ובשתיקה החלה
מתירה שמלותיה של הגבירה אשר גופה הלאה הרעיד ספק מעייפות ספק
מעוצם החוויה שזה עתה חוותה.
אחר כך התהפכה הגבירה על משכבה עד לפנות בוקר. תחושת הבהילות
לא הרפתה. אבל מה? אף אחת מקודמותיה לא ממש הכינה אותה לכך.
למרות שעברה הידיעה כי יגיע היום בו יתדפקו בני אדם על שערי
אבלון ויבקשו ישועה אצל האלה.
סיפור הלילה נועד לוודא שאבלון לא תהא מנותקת לחלוטין מהרגע
הזה. אולם באיזה אופן היה קשור לכך סיפור הלילה האגדי?
סיפור הלילה סופר מדי ערב בידי הגבירה לבתולות האי עד שהיו
לכוהנות. על מנת לספרו היה עליה להשקיען בערפילי תפילת
המיסטריות ובתוך כך להתחבר בעצמה אל מבוך החלונות. שם יכלה
לעבור מאשנב לאשנב ולהציץ בהשתלשלות העלילה. היה עליה לתאר ככל
יכלתה את המתרחש שם אך לעיתים קרובות נאלצה להשתמש במונחים
חדשים שהיו בלתי מובנים אף לה. את מסטריית ההתחברות למבוך
החלונות קיבלה מקודמתה כחלק מהכשרתה לשמש כגבירת אבלון. כאשר
נבצר ממנה לעקוב בתבונתה אחר המתרחש בסיפור היתה פונה אל
הגבירה הישנה אשר שהתה כעת בבית היועצות הקשישות. ממנה היתה
מקבלת ביאורים כשנזקקה. אולם הגבירה הזקנה הלכה והתרחקה בפנותה
אל עולמה של אלת המוות. פחות ופחות נעורה לקריאתה.
אין לבזבז זמן. עליה לפנות אליה מחר בהקדם. ללא ספק נפל דבר מה
בסיפור אשר בגינו היא חשה כאילו פלש זה אל עולמה ודוחק בה כעת
לעשות דבר מה. היתכן כי הסיפור ממשי?  האם קיים עולם הסיפור?
ומי הן הישויות הזרות כל כך המאכלסות אותו?


בצהריי היום התפנתה סוף סוף משגרת עיסוקיה וירדה אל ביתן של
קשישות האי. הללו היו שרויות בדרך כלל בהכנות התמידיות לקראת
הסיכוי לחבור לעולם האלה לנצח. אם יימצאו ראויות בתום שרשרת
חייהן עד כה. השלווה והטוהר ששרו בביתן היו כמשב רענן ומנחם
בכל עת שנאלצה להפריען ממנוחתן. תמיד נדמה היה לה בהגיעה כי
הסיבה לבואה מאבדת מחשיבותה ואולי יכלה למצוא את התשובה לבדה.
לא הפעם. גם לאחר שהוכנסה על ידי הנערה המשמשת את הקשישות
בעונה זו, לא הצליחה ליהנות מהקלה במועקה שנחה עליה למן ליל
אתמול. אולי משום שגם כאן דומה נפרעה מנוחת הנשים והיא מצאה
אותן ישובות ערות ודרוכות לבואה.
"הכנסי בתי" לאטה באזניה הגבירה הקשישה. מוראר נרעדה בפתיעה.
הפעם האחרונה בה כונתה כך על ידי קודמתה היתה ביום בו הוסמכה
לשמש כמושלת אבלון. היה זה היום בו הסתיימה תקופת הכשרתה
הארוכה והיא כבר לא היתה צעירה וגם לא בתולה.
"שבי לידי" הזמינה אותה ופינתה לה מקום על כסאה ממש. גופה
ההולך ומצטמק של הישישה לא תפס הרבה מהמקום אך עם שבתה לידה
חשה מוראר את עצמתה הישנה של ישות גבירת האי הקודמת.  
השתררה שתיקה נעימה. מוראר כבר לא רצתה לדבר רק להאזין. תמיד
היתה אחת מהנשים הזקנות סחה לה סוד חדש מהעבר שגרם לה לחוש כי
נצחיותה ונצחונה של אבלון מונחים בבסיס קיומם של כל העולמות.
"לא חשבתי שיהא זה בזמני או בזמנך." פתחה הגבירה הקשישה. "אבל
נראה כי נבואת הדרואידים קרובה..."
פני הנוכחות הרצינו.
"עלינו לחוש אל הבאר המקודשת עוד הלילה. "מוראר הביאי עמך את
צעירת הבתולות" צוותה הישישה. "כעת עלינו להכין עצמנו עד בוא
העת."
דבר מה העלים את קולה ומוראר חשה שכולן יודעות כבר מה עבר עליה
בליל אמש. ואולי תמיד ידעו ורק העמידו פני מופתעות למשמע
החדשות  כאשר היתה באה לבקש עצה ופירוש לסיפורי הלילה הסתומים
למחצה.
במשך כל חייה ידעה כי דבר מה בסיפורים המשתקפים לה בחזיונותיה
אינו בא רק מן הראות אלא מחובר להתרחשות אמיתית. במיוחד היה
הדבר בולט כאשר היתה רואה את הילדות התועות זמן מה לפני שהיו
מגיעות ונלקחות אל האי על ידי הספינה העטויה שחורים. הכנסיה
באיניס ויטרין כבר לא היתה מוקפת באגם ובזה נשלמה ההפרדה
המוחלטת בין העולמות. הפרדה שהתרחשה לפני עידן עידנים. מאז
שכנו תושבי האי בשלווה חפשיים מדאגות העולם ה"חיצון" ומקיימים
את פולחני האלה ללא הפרעה.
הקשר היחיד לעולם ה"חיצון" היה דרך הגעתם של ילדים וילדות אשר
נתעו ונלכדו בערפילים עד שחולצו והובאו אל האי.
אולם גבירת אבלון ידעה כי לא ממש נתעו לכאן כי אם כוונו בידיים
נעלמות להגיע.
כאבם של הורי הילדים הנעלמים היה עז אך לא נלקח ילד ללא הסכמת
הוריו אשר האמינו כי חוו התגלות משיחית שבמהלכה חזו באשרו של
ילדם בעולם האחר.
עם זאת היתה אבלון נקנסת בכל עת שנקלט בה ילד או ילדה חדשה.
הקנס על קבלת ילדה היה כפול מזה של ילד וכלל קיצור בחייה של
הגבירה באותה עת ותוספת גלגול חיים למרוק העוון שגרם לצערם חסר
הניחומים של ההורים שהופרדו מעל ילדיהם.
זו הסיבה שההחלטה על תגבור האוכלוסיה באי היתה נתונה אך ורק
בידי הגבירה. ההחלטה היתה קשה ונבעה תמיד ממחסור בצעירים
שימשיכו בפולחן וישמרו על הדורות הבאים , שכן מסיבה נעלמה קשה
היה להרות וללדת באי.



בדיוויר נאנח באכזבה כאשר נמוג הקשר בפתאומיות. אבל בתוכו חש
הבנה ואהדה כלפי גבירת הקשר אשר נחרדה ונרתעה ממראות הזוועה.
אין ספק שהרבנשיא הנוכחי היה חלש ומושחת מכדי להתמודד עם
האירועים האחרונים שלא לומר עם מה שעוד נכון לו בימים הקרובים.
הוא הביט בגבר המעודן למראה אשר הסב אל המסך העגול המרצד
ומצרצר בקולות מאיימים. למרות כל היועצים ששהו במוחו בכינוס
הדחוף, נראה היה לרגע כי הרב"נ בודד וחסר אונים. גוו שח ועיניו
העצומות למחצה נפקחו במבט נואש אשר נתלה אי שם בתוככי המסך
העגול שלפניו. אירסיה כולה היתה מכוסה ענן כתום של גז ה-------
שהשתחרר עקב התקפה טרוריסטית של "משלחי האייל המלך" על מעבדת
חומרי ההתמרה הראשית של הממשלה.  
"אדוני!" הפגיע בו שוב בדיוויר. "עליך להופיע ולהסביר להם. אל
תשאיר אותם שם עם זה... אדוני! "
הרב"נ נפנה אליו לפתע. כמו העירה אותו קריאתו של בידוויר
מחלום או הזייה שלקחה אותו הרחק לאי שם. הוא נפנף בידיו ועיניו
הצטמצמו בריכוז. כעת חידש את הדיון עם שבעת יועציו. הוא לחץ על
מתנד הטלקון, מכוון את מחשבותיו אל הפורום ומחלק הוראות. שוב
לא נראה מעורר רחמים. כל ישותו הפכה מאיימת וחורשת רע. משסיים,
ניתק את הקשר ונפנה אל בדיוויר.
"אי אפשר לעזור עוד לממזרים המסכנים" אמר  "אירסיה מחוסלת"
בהבחינו במבע הבעתה המסתמן על פני בדיוויר הפטיר "די בד לא
היית צריך להתחבר עם חבורת הפושעים הזו המתקראת משחררי האייל
המלך. אבל כעת כנראה שהם חוסלו יחד עם כולם שם. אין דבר העומד
בפני הגז הזה אתה יודע. לא בכדי קוראים לו גז יום הדין".
"לא אדוני, אתה טועה."
בדיוויר החל לסגת לאיטו אל החלון הגדול הצופה אל מחשכי מעמקיו
המוארים של הקניון העמוק של תהום ברמודה.
"חבורת המשלחים אינה מחוסלת."
"למה כוונתך?"
"פשוט, הם חיים וקיימים אדוני הרב"נ והם יודעים לאן לפנות עם
מנהיגם"
"מאין לך כל זאת?" בחן אותו הרב"נ כשצל חשד החל להתגנב אל פניו
הערמומיים.
בדיוויר סקר את פני המנהיג החלקות והבהירות פאר היצירה של
ההנדסה הגנטית העכשווית. שרירי פניו של הרב"נ היו מעוצבים
בתבנית מהוקצעת של טובי מעצבי התדמית שבנמצא בניו יורק פסיפיק
המעתירה.
"שכחת מי אני אדוני... ארטורין מחשיב אותי לבכיר סוכניו בעורף
האויב. ויש לנו דרכים להידבר כידוע לך."
"אתה מדבר אתו כעת?" שאל הרב"נ בתדהמה, "איך? מה? הוא מת! הוא
צריך להיות מת! ממתי אתה יודע שנמלט מהגז הרעיל?" תבע לדעת.
"אדוני, שים לב!  אינני חייב לך דין וחשבון. אתה הבטחת לי שלא
יבולע לי בתמורה לשירותים מסוימים. ושלא אהיה חייב להעביר לך
מידע כלשהו."
פניו של הרב"נ האדימו בכעס  "זהו מצב חירום בד מה איתך?!"
"מצב חירום שאתה אחראי להתפתחותו לא פחות מארטורין" ענה
בדיוויר ביובש ואז ריכך קולו "הירגע אד, אינני מסתיר ממך דבר
שיכול להציל את המצב. נתתי לך את מיטב הערכותיי על המתרחש ואתה
העדפת להאזין ליועציך החוקיים בלבד. אם ברצונך בעזרתי, היה
עליך להישמע לי קצת יותר. כעת עלי לצאת אל פני הים על מנת
לראות מה אוכל לעשות"
הוא העיף מבט נוסף במסך השולחני ולבו נחמץ למראה השממה המתה
שהשתררה בחלק העולם שהיה ערש התרבות האנושית. נכון שראה את
המאורעות מתרחשים לפני זמן רב. אולם תמיד חשב שאולי ניתן לשנות
את אופן ההתרחשות כך שלא יהיה צורך במחיר כה כבד של חיי אדם
וייסורים כדי להפיק את התוצאה הסופית: חורבן האמונה
המונותיאיסטית כפי שהשתרשה זה אלפי שנים בעולם ה"חיצון".
הרב"נ מר אדוארד קדיס עקב אחריו בלא יכולת להגיב. בדיוויר הטיל
עליו אלם עד לאחר שיעזוב את הבירה התת מימית ויעלה אל פני המים
לראות הכלו כל הקיצים.
הוא ידע עכשיו מה שחש רק אינטואיטיבית- שהיה זה הטוב ביועציו
ובדרך משונה כלשהי אף הקרוב שבהם. מאז נפגשו במהלך מסע הבחירות
לנשיאות העולמית לא נפרדו דרכיהם כל השנים הללו. בדיוויר היה
משכיל ויצירתי אך עיקר חשיבותו הייתה תכונת הראיה המסתורית
שניחן בה. קשרי הייעוץ שלהם חרגו זה מכבר מגדר הפורמליות
גרידא. בדיוויר היה נשוי בחוזה לזמן מה עם אנג'לה בתו של
הרבנשיא וכשהסתיים החוזה לא היו בפיה אלא אך מילים טובות לומר
עליו. היא אף הביעה את תקוותה כי תחודש התקשרותם בתום נישואי
החוזה הנוכחיים שלה עם אחיו של יועץ הנשיא מאירסיה התיכונה.
הדבר היחידי שהעיב על קשר הנישואין עם בדיוויר היה מותה הבלתי
מוסבר של בתם, נכדת הרבנשיא כשהיתה בת שש. משום מה נדמה היה
שאנג'לה מקבלת את הדבר ברגשות אמהיים מאופקים מדי. נסיבות מותה
היו כה פתאומיות והתרחשו בעיצומו של מסע הבחירות השני של
הרבנשיא, שכאשר שככה מהומת הבחירות שהיו הפעם אינטנסיביות
בהרבה מבעבר, לא יכול היה הרבנשיא לרדת לשורש העניין מבלי
לעורר בבתו האבלה תגובות היסטריות שאיימו על שפיות דעתה. גם
הרופאים שטיפלו בילדה בזמן הקצר של מחלתה הקטלנית לא יכלו
להסביר בדיוק מה אירע. בשלב מסויים -כך מסרו לו - התערבה
אנג'לה במתרחש ובעצה אחת עם בדיוויור כבעלה דאז, העבירה את הבת
אל ביתם שם נפטרה. הגופה נקברה באחוזת המשפחה ללא טקסים, שכן
במהלך מחלת בתה, זנחה אנג'לה את אמונתה הנוצרית והרבנשיא חשד
כי לבדיוויר היתה יד בדבר.

מעלית המעבורת הביאה את בדיוויר אל פני מסוף המזח הצף אשר
היווה מוקד תחבורתי מהענקיים בעולם. הוא פנה אל המסוע שיובילו
אל קווי המוביל האוויר-חלל שם רכש את כרטסות הטיסה אל פאתי
איראסיה. תנועת הנוסעים היתה מועטה ביותר. אנשים באמריקונטיננט
נשמעו להוראות הממשל המרכזי כשנצטוו להשאר במקומותיהם ולהצטייד
בערכות נגד חל"כ. אמנם לא היתה בהלה אולם אחידות התגובה
הצייתנית העידה על רמת דריכות ומודעות גבוהה אל מול פני הסכנה
הקרבה. ערי המקלט התת מימיות כמו גם אלו שבירחי כדור הארץ
ומאדים הוכנו מבעוד מועד. והבטחון של האוכלוסיה בפתרון זה היה
מעוור. עד כדי כך שאיש לא שאל עצמו כיצד ניתן בהתרעה קצרה לשנע
אוכלוסייה המונה מיליארדים אל מקום ממקומות המבטחים הללו.
בדיוויר ידע כי בתוך שבוע יתברר כי הענן הרעיל אינו נמוג מעל
לאוקיינוסים כי אם להיפך: מי הים המתאדים בקביעות יספקו הנעה
ותגבור נוסף לגז הקטלני וזרמי הרוחות יישאוהו על גביהם עד אל
חופי היבשות שמעבר לים. לא יעזור שום פינוי מוטס או צוללני,
גורל האנושות כפי שהיתה, נגזר. כעת עליו לשוב אל אבלון ולהיערך
לקראת משבר האמונה אשר יפקוד את הניצולים.
יהא עליו להתכנס אל עצמו ולתור אחר מילות המפתח אשר ישילו ממנו
את זהותו הבדויה לטובת דמותו ההזויה של מרלין בריטניה אותה נטש
משנשלח בידי מירדין - קודמו הגווע להחליפו בתור איש הקשר בין
מבוך החלונות ועולמו של הצלוב. למעט הכת של משלחי האייל המלך
לא נותר שריד וזכר לפולחני האלה וגם כת זו היתה מורכבת ברובה
מבני אנוש מבולבלים שתמכו במנהיגם שקרא לעצמו אותר ארטורין
בסגידה שעוורונה היה זר לרוח האלה.
אותר עצמו היה - במפתיע- אמון על התורה העתיקה וכשנפגשו
לראשונה נוכח בדיוויר כי העלם החסון ויפה התואר הקרין סביבו
עצמה וכריזמה אשר סחפו את חסידיו במעגל הולך ומתרחב. המפגש
אירע בעקבות אות שנתפענח לו לבדיוויר עתה. מתוך קונטרס המטלות
העתיק שעבר ממרלין למרלין  היה זה משפט סתום מאות בשנים: "אותר
הפנדרגון נזרע ברוח האלה והנבט הרך לא יקמול ברוחות רעילים
מעשי ידיו"