ושוב רע לי
ושוב אני בוכה
וכבר נמאס לי, שוב.
ולא יודעת כבר מה אני רוצה
מעצמי, ובכלל.
ואי אפשר כל הזמן להעביר את זה בשינה או באמבטיה, כי זה לא
עובר, זה רק נשכח לקצת, שם בצד, תופח ומתגבר, למשהו לא ידוע,
יותר גרוע.
ובום פתאום זה בא, קופץ עליי, ובכי, ולא רוצה כבר כלום, רק
להישאר בבית, או לצאת ממנו לעולם, או להיעלם לתמיד, רחוק מכאן,
אבל יודעת שאני אתגעגע ושם לא יעזור, רק יהיה רע יותר.
מה עושה לי טוב? ומה עושה לי רע? אני לא יודעת. לא תמיד.
ויש משהו טוב, שיעשה לי רע, ואני יודעת, וכמובן שזה לא יעצור
אותי.
רגשות זה דבר פוגע. נמאס להיות עצובה.
אני רוצה להיות שמחה עוד פעם, להרבה זמן, לא לפרקי זמן קצובים.
לא לגיחות של שמחה בתוך כל העצב הענקי הזה.
מגיע לי.  אני רוצה מישהו להיות איתו הרבה, להיות איתו שמחה,
להיות איתו גלויה, ומול כולם, שאני אוהב אותו, באמת, בלי
מעצורים, ושהוא יאהב אותי, ושכולם יידעו, או אפילו לא, אבל
שכולם יוכלו לדעת, אם אני ארצה.
נמאס לי ממערכות יחסים מסובכות, אם אפשר לקרוא לזה מערכות
יחסים.
אני יכולה לנטרל את עצמי, לשים רגש בצד, ולא להפעיל אותו עד
שאני רוצה, וזה טוב, כי לא נפגעת, עוד פעם, אבל זה סתם זיוף
שלי, כי הנה זה בא.
מחשבות. עפות החוצה כמו טילים. מפציצות לי את האוזניים, ואת
המוח.
הנפש שלי כבר הרוסה, וגם המוח, והלב הכי. ואני פוחדת שאי אפשר
לתקן את זה.
למי אני כותבת את זה בכלל? הרי אין נמען מסויים שיכול להציל
אותי מכל החרא הזה, אבל פריקה זה טוב, תמיד חשבתי ככה.
ועכשיו אחד ששמו לא חשוב, כי זה סתם שם, אומר שהכל יהיה בסדר,
מנסה להרגיע אותי עם כל הקלישאות, אומר שזה לא כ"כ מסובך, והוא
לא יודע שכן. אף אחד לא יותר כמה שכן. ועכשיו, מי שיקרא את זה
יידע? לא בדיוק, גם זה לא יכניס אף אחד לפרופורציות הנכונות.
נראה סתם משבר של גיל ההתגברות. אני מקווה שזה ככה, ושיעבור
כבר, אבל הוא לא עושה שום סימן כזה. וזה בטח שלא סתם.
אני כ"כ אוהבת לאהוב, וזה כ"כ מפחיד. אני שונאת להגיע להחלטות.
אני רוצה שקט. ואני רוצה חיבוק. ואני רוצה נשיקה, וגם ליטוף.
ואני רוצה אחד משלי, מיוחד, מיוחד בשבילי. ואני רוצה שלווה,
ותחושה של טוב בפנים. אני זוכרת את התחושה הזו, ורוצה אותה
שוב. אני רוצה להיות מסוגלת לאמר שהכל יהיה בסדר וגם להאמין
בזה. אני רוצה להפסיק להיפגע. ואני לא רוצה לפגוע. להפסיק
להיות אדישה. אני רוצה להתרגש מקול של מישהו בטלפון. חיבוק
ארוך הכי בעולם, להרבה זמן.
בלי רגשות אשם, בלי לחצים, בלי לא נעים ולא כדאי, לעשות רק מה
שטוב לי. מה שכייף לי. אני רוצה כייף.
לפעמים אני חושבת שאני מבקשת יותר מידי. אולי באמת יש לי
ציפיות גבוהות מידי. ואולי אני היחידה שחושבת שמגיע לי. אולי
יש כמות מסויימת של אושר בעולם, וכל אחד רשאי לקחת ממנו רק
קצת, ואני חומדת ליותר מידי? כי אושר כבר חוויתי? אז זהו,
נגמרה לי האספקה? ועכשיו, לקנא בפירורים של מישהו אחר? אולי.
שוב הרבה אולי. הרבה היסוסים, חרטות.
כל יום גישה אחרת, עמדה אחרת, מחשבה אחרת. רגש אחר? גם זה יכול
להיות.
התקף לב נפשי זה לא דבר טוב. ובמקרה הזה אי אפשר לעשות השתלות.
צלקות כאלה נשארות לנצח.
ומה הקטע עם כל המטאפורות והדימויים האלה? עכשיו הגעתי לשלב
שקשה לדבר תכלס, אבל גם זה יחזור.
פינג.
פונג.
פינג.
פונג.
פינג פונג פינג פונג פינג פונג פינג פונג פינג פונג.
ביפ.
ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. ביפפפפ.
צליל של בית חולים עובר לי בראש, משתק לי את המחשבות.
די, אני אומרת. תירגעי כבר, תשתלטי על עצמך, לכולם יש צרות
ובעיות, ואת, זה סתם מקרה. אולי באמת אני סתם.
יש אנשים שהלב שלהם במצב הרבה יותר גרוע משלי. ואני רק
בהתחלה.
אני לא רוצה להיות אדם מריר. עכשיו אני מרירה? זהו, הגעתי למצב
של הבכיינים?
והנה תותים, עוד גיחה קטנה, דברים קטנים שעושים לי טוב, לכמה
רגעים.
אז הנה, פריקה זה באמת טוב, אני מתחילה להירגע, יהיה לי איזה
יום של שקט, ואני אעשה אמבטיה, ואח"כ אשן. תותים באמת גורמים
לי לחייך.
ומי יהיה התות שלי?
פינג.