הוא הניח אותה, באפילה,
גוף בזרועות,
פנינים כבויות,
מילים יפות,
כמו זוהרת...
והיא מונחת.
צליל צעדיו עוד יהדהד במרומות היקום.
מכאובי דעתו;
כמו סופה מייללת,
אין הוא יכול, הוא פתח את הדלת.
הצליל התעכב,
לשניות אחדות הוא נותר מאוכזב,
בשמי אין קץ הנהרה,
מתעוררת קמעה,
מחתה היא דמעה,
כמו חטא גדול.
נעמדה על הסף כמו ורד נובל.
מבקשת ברחש,
מתחננת לעוד.
היא אוהבת אותו.
שכחה לעומת זאת,
כיצד היא,
כי נפרש לרגליה ופוסעות הן
כמו רכבת נוסעת וחורשת עיניה
על זכוכית יערות.
ועיניו כמו עיניה:
מתאנקים בשממה.
היא מונחת,
בגדיה,
מקומטים כדמעה,
חייה,
מילים יפות,
גוף בזרועות,
כמו ורד נובל...
היא מותרת!
כשם מתפוררת, ללא רחמים,
בצער כה רב,
עצב בפניה, נמוגה...
מילים של פרידה היא תלחש ללבכם,
מחקתם אותה מעולמכם...