מחשבות של קיץ חולפות בראשי ללא הפסק
השמש הגדולה שמחממת את הלב, ופותחת שעריה לכל האוהבים לרביצה
תחתיה.
גם הירח עשה עימי חסד, ובימים היותר טובים שלו, יצר סביבו הילה
- במיוחד בימי השמש החמים, וחדר לחלוני במלוא זוהרו.
אני תוהה מתי כבר יגיע הקיץ.
מתי אוכל לשבת על גג ביתי, עם שלגון לימון ביד, ולתת לקרני
השמש המסנוורת לעסות את עורי?
מתי אוכל לפתוח את התריסים בחלון חדרי, ולשבת על אדנו עד עלות
הכוכבים?

עד מתי טיפות הגשם האלו יכו בליבי?
אני מנסה לברוח מהם, אבל הם רק מתופפים בחוזקה על ליבי האנוש.
ועכשיו כבר סוף מרץ, האביב בפתח... והגשם? בשלו.
גושי ברד נופלים מן השמיים, ובינתיים לא האביב ולא הקיץ נראים
קרובים.
אף פעם לא אהבתי את החורף. אולי כי אני מרגישה שאנחנו שנינו
מאוד דומים.
שנינו קרים, מנוכרים, ואפורים. ואני הרי שונאת את עצמי, בדיוק
כמו שאני שונאת את החורף.

לעומת זאת,
הקיץ ממש מזכיר לי אותו.אולי בגלל זה אני כל כך מחכה שהוא כבר
יגיע.
יפה, חייכני וחמים ממש כמו הקיץ. הם שניהם כל כך דומים.

כנראה שאולי בגלל ששנינו, גם אני - החורף וגם הוא - הקיץ,
טיפוסים שונים כל כך .. הקשר בינינו לא המשיך וגם לא יהיה לו
עתיד.

ואני רואה את טיפות הגשם נוזלות מחלוני, והלב שלי מרגיש באותה
צורה. נוזל ונוזל ונוזל עד בלי די.
העיינים שלי מתחילות לנזול גם הן, מדמעות.
הצצתי לראות מה קורה עם קיץ שלי, ויכולתי רק להרגיש בחומו,
והוא מאושר ושמח..

חורף הוא חורף, בכל שנה הוא  מגיע עם אותן תופעות. הקיץ גם
הוא, יודע מה הוא מביא עימו, וזה בדרך כלל לא משתנה.
וכשהמצב הוא כזה, שלא ניתן להפוך אותו, אני יודעת שזה אבוד.
חבל, אני דווקא אוהבת אותו.